beiterez1

4 שנים לעיתון "חיות הבית"

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

הגליון שהגיע זה עתה לידיכם הוא הגליון הפותח את השנה החמישית של "חיות הבית" וזו בהחלט סיבה למסיבה. בעבר נהגו להתלוצץ על "תכניות החומש" הממשלתיות, מיד בתום הבחירות, השר הטרי היה משיק (לרוב במסיבת עיתונאים) תוכנית חומש למשרדו. מרבית ממשלות ישראל לא כיהנו את מלוא תקופתן, והממוצע ל-65 שנות קיום המדינה עומד על כשנתיים לכל ממשלה. מכאן אפשר להבין כי תכניות החומש אולי הוצבו, אך איך נאמר, לא הבשילו לכדי מימוש.

אנחנו לא ערכנו תכניות ובטח שלא הצבנו תכנית חומש. למרות זאת, בהחלט נעים לספור את 4 האצבעות והנה האגודל בדרך.

אנחנו מציינים 4 שנים לירחון, אך השנה תציין שרה מילטין 90 שנים, וזוהי הזדמנות פז להצדיע לדור המייסדים שסלל עבורינו את הדרך ולהרים על נס תאריך עגול כזה – 90 שנה!

השנים היטיבו עם שרה העומדת בראש משפחת מילטין המורחבת עם נינים מכל הכיוונים, שבט מסועף מגובש ורחב.

שרה מילטין (לבית רוטנברג) נולדה בשנת 1923 ברמת השרון שאז נקראה עיר שלום. אביה אברהם היה השומר הראשון ביישוב שהוקם ע"י קומץ ציונים וללא עזרת המוסדות המיישבים. החיים בשנות העשרים היו קשים בארץ ישראל. מים היו במשורה והיה צורך להשקיע עמל רב בהכשרת האדמה לשתילת פרדסים וגידולים חקלאיים אחרים. בשנות השלושים אברהם רוטנברג החליט לשנות את ייעודו והוא מכר את נחלתו בת ה-20 דונם במושבה ועקר עם משפחתו לשכונת התקווה בתל-אביב, שם רכש מאפייה שהעסיקה מבוקר עד ליל את כל בני המשפחה.

עם פרוץ מלחמת העולם, רבים מבני היישוב העברי בארץ ישראל התנדבו לשרת בצבא הבריטי. גם ישראל, אחיה של שרה התנדב והוצב במצרים. היה זה שירות ארוך ויעברו חמש שנים תמימות עד שישתחרר בתום המלחמה.

בעת שהוצב במצרים הכיר ארצישראלי אחר, בן ציון שמו שעלה לארץ בגפו, מותיר את משפחתו בפולין שם כפי הנראה נספתה בשואה. בחופשותיהם נסעו כל הארצישראלים למשפחותיהם בארץ אך מאחר ובן ציון היה חייל בודד, הזמין אותו ישראל לביתו וכך שרה ובן ציון הכירו האחד את השניה. מאוחר יותר נישאו השניים ובתום מלחמת העצמאות, שרה ובן ציון, ישראל אחיה ועוד מספר חברים הצטרפו לגרעין מתיישבים ליישוב חדש, מושב משמר השבעה, שעלה לקרקע ב-1949. המושב נושא את שמם של שבעה נוטרים שנפלו על משמרתם בקרבת מקום מירי של אנשי הכפר הערבי יאזור ששלט על הצומת (שגם היא מנציחה את נפילתם – צומת השבעה).

כאשר עלו שרה ובן ציון מילטין על הקרקע, כבר חבקו את נילי שהיתה בת שלוש ושמוליק שהיה בן שנה. עשר שנים מאוחר יותר יצטרף רמי למשפחה והוא ילדם הראשון שנולד במושב.

החיים בעשור הראשון לקום המדינה לא היו פשוטים. שרה ששלחה קולה גם בזמרה היתה צריכה לעבוד במשק, בלול, ברפת לחלב, בגן הירק ובאורווה. באחד הימים, סוס בעט בה ובמשך שבועיים היתה שרוייה בחוסר הכרה מבלי שניתן היה לשער אם תשוב לאיתנה. אך הבלתי יאמן קרה, ולמרות שזו היתה פציעת ראש קשה, שבה שרה מילטין לאיתנה, אם כי לשיר היא לא חזרה.

לאחר תקופת החלמה לא פשוטה החלה למלא את כל תפקידיה במשק ללא הנחות או קיטורים.

למען הגילוי הנאות, בני הדור שאנו מכנים "דור הנפילים" לא רואים עצמם כאלו, אם כי תפיסת עולמם שונה לחלוטין מתפיסת עולמנו; בכל ימי חייה, שרה ראתה בעבודה ערך המקדש והדוחק כל דבר אחר. הבטלה היתה אויב שיש למגרו מן השורש, והעמל היה גיבור היום. בשעה שהילדים היו חוזרים מבית הספר, היו צריכים למלא מטלות שונות. העבודה הרי לא נגמרת ואם חס וחלילה ישבת לנוח, מיד ננזפת.

גם כיום זהו ערך שיש לקדש, ואם תנסו להעלות דעות אחרות בנושא, ללא ספק תחטפו ממנה מנה אחת אפיים.

שנות החמישים עמדו בסימן קליטת עליה. אוכלוסיית ישראל הצעירה שולשה והעולים שוכנו במעברות ובשיכונים ארעיים. המצב הכלכלי היה קשה. קשה היה להיות חקלאי והמשק של משפחת מילטין קיים את המשפחה בדוחק. הצורך בחומרים לבניה הפך לצורך בוער ובן ציון חבר לישראל, אחיה של שרה והם הקימו מפעל לבלוקים. גם בעקבות המיתון של שנות השישים, אך בעיקר בשל נפילתו של המשקיע שגייסו קרס המפעל, מותיר את שניהם בהפסדים כבדים.

רעיון שבן ציון קלט מחבר מושב אחר שהיה אחראי על כלביית צער בעלי חיים בתל-אביב, הביאה את המשפחה לבצע תפנית לכיוון הכלבני. הרעיון להקים פנסיון כלבים היה באותה תקופה מהפכני, אך בן ציון, שלפרנסתו החל לחלק עוגות ודגים מלוחים בין מכולות ברחבי גוש דן, היה מוכן לנסות הכל. כבסיס לפנסיון הוחלט לגדל "כלבים גזעיים" וכך הובאו אל הלול המשפחתי שעבר הסבה לפנסיון כלבים "אליקי" כלבת רועים גרמנית שנרכשה ממשפחת קוטון שהתגוררה בצידו השני של המושב, "ליידי", כלבת סטר אירי ו"איזבלה", כלבת קולי שהיה גזע נפוץ יחסית אז בארץ בעיקבות הסרט "לאסי שובי הביתה". היה גם קוקר ספניאל אנגלי ובקיצור – קצת מהכל. מלחמת ששת הימים היתה נקודת תפנית דרמטית, והבום הכלכלי לא פסח גם על משפחת מילטין.

זאב, בנו של דר' טריינין, הוטרינר שטיפל בחיות המשק של המשפחה חזר מלימודיו בשוויץ, ועימו וטרינרית ממוצא פיני הלוא היא דר' ריטה טריינין. השניים הפכו עד מהרה לרוח החיה של ארגון חדש לטיפוח הכלב הגזעי בישראל. בן ציון הלך להתייעץ עם ריטה ולאחר שיחה קצרה פסקה שיש להפסיק עם הבלאגן ושילחה את בן ציון מילטין לגדל כלבי רועים גרמניים. באמצעות קשריה בעולם הגיעו לארץ כלבי רועים גרמניים מבתי גידול בולטים באירופה. שרה ובן ציון מילטין שגידלו כל השנים פרות וסוסים החלו לגדל כלבים. הילדים כמובן לקחו חלק פעיל ורמי למעשה העביר את עיקר יומו בתוך ומסביב לכלביה, מסדר, משגיח, מאלף ומה לא.

עד מהרה החל בית הגידול שהקימו להראות תוצאות. את הכלבים הציגו כל בני המשפחה, כשעד מהרה מצטרפים גם בני הדור השלישי. בית הגידול קיבל את השם "בית ארז" ועד היום נחשב לבית הגידול הותיק והמוביל. מרחבי אירופה הגיעו כלבי רועים גרמניים שהציבו רף איכותי וכלבני מקצועי שממשיך להוביל את הגידול גם כיום, עם טוויסט לגזעים נוספים, דקל ננסי ארוך שיער וקורגי.

כיום, ומנקודת מבט של כמעט חצי מאה ניתן לראות את הנתיב שפילסה משפחת מילטין בשטח הכלבנות, פורצי דרך ומראים את הכיוון לאחרים שבאו בעקבותיהם. בת 90, צלולה וזריזה מתמיד, מוכיחה לנו שרה עד כמה נכון המשפט "נפש בריאה בגוף בריא".

ואנו נשלח מעל דפי הירחון שלנו ברכת מזל טוב לשרה מילטין, מאיתנו ומכל בני המשפחה המורחבת.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf