wain prog

הדרך היפהפיה לשיגעון

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

התמונות באדיבות וויקימדיה לואיס ווין (1860-1939) היה אמן בריטי שנודע בזכות איורי החתולים מלאי החיים שלו. היצירות המופיעות בכתבה זו ודאי ייראו מוכרות לרבים מכם, מאחר ונראה כי דמות החתול המככבת ברובן עדיין ממשיכה להופיע מסביבנו; חתולים וחתלתולים "מואנשים", בעלי עיניים גדולות, פקוחות לרווחה ובעלי הבעת פנים מתוקה, מחווים מחוות אנושיות בסיטואציות יומיומיות. אך לואיס ווין התפרסם לא רק בזכות החתולים, אלא גם "בזכות" מחלת הנפש בה לקה, שהשפיעה על יצירתו ויש הטוענים כי ניתן לראות את התקדמות המחלה ביצירותיו.

לואיס ווין נולד בלונדון לאב בריטי שהיה פועל טקסטיל ולאם צרפתיה. הוא היה הבכור מבין ששת ילדיהם – והבן היחיד מביניהם. חמשת האחיות והאח גדלו בבית צנוע של מעמד הפועלים; אף אחת מהאחיות לא נישאה, וכולן נשארו לגור בבית הוריהן עד סוף חייהן. גם לואיס חי באותו הבית למשך מרבית חייו. לואיס נולד עם "שפת ארנבת", פגם מולד של השפה והחיך, ובעצת הרופא לא נשלח ללמוד בבית הספר עד שהיה בן עשר. עד אז, העביר לואיס הצעיר את זמנו בשיטוטים ברחבי העיר. משהתבגר, התקבל ללימודים בבית הספר המערבי ללימודי אמנות בלונדון, סיים את לימודיו בהצלחה ואף הפך למורה מן המניין לתקופת מה. אך בגיל 20 אביו נפטר, והוא נאלץ לשוב לביתו כדי לתמוך באמו ובאחיותיו.

משחדל ללמד, הפך לואיס לאמן פרילאנס ועשה חיל בעבודתו. הוא התמחה בציורי בעלי חיים וסצינות מחיי הכפר, להם היה ביקוש גדול באותה תקופה, אייר לכמה מגזינים פופולאריים וסיפק שירותים אמנותיים וגרפיים לתערוכות חקלאיות. הוא צייר מבחר רחב של בעלי חיים, חיות מחמד וחווה, וקיווה למצוא את פרנסתו העיקרית בציור דיוקנאות של כלבים דווקא; כלבים נחשבו אז כחלק מהמשפחה ובני בית, וזכו לקבל דיוקנאות משלהם בסלון בדיוק כמו בעל האחוזה או אשתו.

בגיל 23 נישא לואיס לאמילי, שהיתה מבוגרת ממנו בעשר שנים – סקנדל רציני במונחים של אותם ימים – ועבר להתגורר עמה בהמפסטד שבצפון לונדון. למרבה הצער, חלתה אמילי בסרטן השד. כדי לשעשע אותה ולהקל מעט על סיבלה נהג לואיס להכין לה איורים משעשעים של החתול שלהם, פיטר; להבדיל מכלבים, חתולים לא זכו באותם ימים לעדנה לה הם זוכים היום, והתייחסו אליהם כאל מלכודת עכברים מהלכת. אך לא כך היה אצל משפחת ווין, ופיטר החתול נהנה מאהבתם וליטופיהם של שני בני הזוג. אמילי עודדה את לואיס לפרסם את יצירותיו, אך הוא לא עשה זאת אלא רק לאחר מותה, שלוש שנים מאוחר יותר. על פיטר אמר לואיס, כי "בניית הקריירה שלי, התפתחות הנסיונות הראשונים שלי וביסוס העבודה שלי – שייכים לו". ניתן לזהות את פיטר, חתול הטאבי האדמוני, ברבות מיצירותיו של ווין, גם שנים רבות לאחר שהחתול נאסף אל אבותיו.

בעבודותיו של ווין ניתן לראות את התהליך אותם עוברים החתולים, מסגנון קלאסי נאמן למקור, ועד לחתולים שהולכים זקוף, לובשים הבעות פנים מוגזמות ומלבושים התואמים את רוח התקופה ועוסקים בפעולות אנושיות כמו לנגן, לדוג דגים, לשתות תה של אחר הצהרים, לשחק קלפים, לעשן ולהאזין לאופרה. סיגנון זה הפך לנפוץ מאוד באותה תקופה, וניתן למצוא הדפסים, גלויות וכרטיסי ברכה מאויירים בו. עם השנים הפך ווין לאמן פורה ביותר, והוא יצר מאות איורים מדי שנה; הוא אייר כמאה ספרי ילדים ואף הוציא מדי שנה עיתון משלו, Louis Wain Annual, עם מבחר מעבודותיו. ווין נהג לומר שיצירותיו הן פארודיה על ההתנהגות האנושית: "אני לוקח את ספר הרישום שלי למסעדה או כל מקום ציבורי אחר ומצייר את האנשים על תנוחותיהם השונות – כחתולים, תוך שאני מנסה להיצמד למאפיינים האנושיים ככל האפשר… אלו העבודות הכי משעשעות שלי". יצירות אלו חביבות מאוד על אספנים בימינו, וניתן למצוא רבות מהן באיביי ובאתרי מכירות פומביות אחרים.

באותן שנים עסק לואיס כחובב חתולים מושבע גם בפעילויות צדקה למען בעלי חיים בכלל וחתולים בפרט, כיהן כנשיא ויו"ר "מועדון החתול הלאומי" ולדבריו סייע "למחות את החרפה בה הוחזקו חתולים באנגליה עד עכשיו".

למרות הצלחתו האמנותית, סבל ווין ממחסור כלכלי; הדבר נבע מכך שהוא נאלץ להמשיך לפרנס את אמו וחמשת אחיותיו, וזאת כשהוא נעדר חוש עיסקי לחלוטין. הוא היה אדם צנוע ותמים, ונפל פעמים רבות למעשי נוכלות, מרמה והשקעות מפוקפקות, שכילו את כספו. הוא חסר את יכולת המיקוח ההכרחית כל כך בעולם ההוצאה לאור, ומכר את ציוריו מבלי לעגן את זכויות היוצרים שלו, כשהוא מאפשר לכל דיכפין להדפיס מהן כמה שירצה, ובכך להוריד את ערכן.

ב1907- הוא נסע לחפש את מזלו בניו יורק, שם עבד באיור רצועות קומיקס לעיתונים. אך קיצבה המהיר של העיר לא התאים לו והוא שב לביתו עני משהיה בעקבות השקעה כושלת של כספו בהמצאה קיקיונית.

המחלה

משכשלו אחיותיו של ווין להתמודד עם התנהגותו המוזרה והאלימה לעיתים, הוא אושפז ב-1924 בבית חולים לחולי נפש. אישפוזו נודע ברבים לאחר כשנה, וזכה לתהודה ציבורית; אנשים ידועי שם ורבי השפעה באותה תקופה, כמו הסופר ה.ג. וול וראש ממשלת בריטניה התערבו לטובת אישפוז נוח יותר עבורו, והוא הועבר לבית חולים אחר בעל תנאים משופרים. במהלך אישפוזו עבר ווין מספר בתי חולים, כשבאחרון בילה 15 שנים, עד מותו. במהלך תקופת אשפוזו, תוך שהזיותו הולכות וגוברות (בהיעדר טיפול יעיל באותם ימים), הוא המשיך לצייר להנאתו. עבודותיו בתקופה זו מופשטות יותר ומאופיינות בצבעים עזים ובהירים, צורות גיאומטריות, פרחים וכדומה, למרות שנושא העבודות – חתולים – נשאר כשהיה.

בנוגע למחלתו של ווין, הדעות חלוקות. יש הטוענים שלקה בסכיזופרניה כתוצאה מחשיפה לטוקסופלזמוזיס. זהו טפיל חד-תאי, ששמו טוקסופלזמה גונדי, והוא נמצא במעיים של חתולים. ההידבקות בטפיל מתרחשת כתוצאה ממגע ישיר בצואת חתולים או אכילת בשר נגוע שלא בושל כראוי. הטפיל נפוץ ביותר בקרב האוכלוסיה (בארץ מדובר על 20%-40% מהאוכלוסיה היהודית, ואחוז כפול מזה בקרב האוכלוסיה הכפרית והערבית) והוא מסוכן במיוחד לנשים בהריון (עלול לגרום למומים בעובר ולהפלות) ולאנשים עם מערכת חיסונית מוחלשת, כמו חולי סרטן העוברים טיפולים כימותרפיים. למרות שהסברה כי קיים קשר בין הטפיל למחלת הסכיזופרניה הועלתה לפני שנים רבות, רק לאחרונה החל הנושא להיחקר ברצינות, במיוחד ע"י מדען צ'כי בשם ירוסלב פלגר.

במחקריו, גילה פלגר כי לטפיל השפעות משמעותיות על ההתנהגות, מצב הרוח והמצב הנפשי של הנשא. נמצא כי הטפיל מעלה את רמות הדופמין במוח, מפחית הופעת דיכאון מחד ומאידך מעודד התנהגות אימפולסיבית ופוגע בתחושת הזהירות; חולדה נגועה תהיה זהירה פחות ותיטרף בקלות ע"י חתול – וכך יגיע הטפיל למחוז חפצו – למעי החתול. לנשאים בני אנוש יש סיכוי מוגבר להיות מעורבים בתאונת דרכים וסיכוי מוגבר משמעותית – פי 2.7 – לפתח סכיזופרניה. במחקרים אפידמיולוגיים דוגמת אלו של פלגר נשאלת שאלת הסיבה והמסובב: האם אנשים שהם הרפתקנים וחסרי זהירות מטבעם נוטים יותר להיחשף לטפיל, ושמא ויסות לא תקין של מערכת החיסון מגביר את הסיכון גם להידבק בטפיל וגם לפתח סכיזופרניה. כך שקשר סיבתי בין הימצאות הטפיל למחלה טרם הוכח, ואין צורך להיפרד מהחתול שלכם.

לטפיל טרם נמצא חיסון, אך החדשות הטובות הן שלאחרונה נתגלו ראיות כי הוא מונע לחלוטין את ההידרדרות האורגנית במוח בחולים במחלת האלצהיימר.

ואם נחזור אל לואיס ווין, המאושפז בבית החולים ומצייר את חתוליו כמנדלות פרקטליות מורכבות – אולי בכלל מדובר במשהו אחר?

דר' מייקל פיצ'ראלד, מרצה לפסיכיאטריה מאוניברסיטת דבלין, טוען כי לפי ממצאיו ווין בכלל לא היה חולה בסכיזופרניה אלא לקה בתסמונת אספרגר, אחת מתסמונות הקשת האוטיסטית. לטענתו, למרות השינוי הסיגנוני יכולת הציור עצמה לא נפגעה, כפי שניתן לצפות מסכיזופרן. שימת הלב הקפדנית לפרטים והאגנוזיה הויזואלית – חוסר יכולת זיהוי חזותי שלא כתוצאה מבעיה בראיה – גם אלו אופייניות לאספרגר וניתן לזהותן בעבודתו של ווין.

דר' פיצ'ראלד מציין כי למרות שנהוג להציג את העבודות בסדר מסויים המציג את השינוי, העבודות אינן מתוארכות ולכן אי אפשר לדעת בדיוק מהו הסדר שבו נוצרו. ישנן עדויות לכך שלואיס המשיך לצייר חתולים "סטנדרטיים" גם כשהיה עמוק בתוך מחלתו.

פסיכיאטר נוסף אחר, דר' דויד אופליין, מחזק את הקביעה הזו. בהרצאתו בשנת 2012 בתערוכת "החתולים הקליידוסקופים", שנערכה במוזיאון של בית החולים המלכותי בית-לחם והציגה את עבודותיו של ווין, הציע לראות את הציורים המוצגים כציוריהם של שני אנשים: "לואיס ווין, שיצר אותם, ו-וולטר מקלי (1902-1964), הפסיכיאטר שסידר אותם בסדרות".

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf