תמונה 553

פסח איטליאנו – מסע מולוסרי בארץ המגף

שם הכותב/ת: טל יפה

צילום:מערכת חיות הבית

את חלקו הראשון של הסיור הכלבני באיטליה פתחתי בביקור בבתי גידול לקאנה קורסו בדרכי לתערוכה לאומית בעיר בארי (עליה כתבתי בגליון הקודם). יום קודם לתערוכה יצאנו מביתו של דנילו גלדיאלי (חבר ועמית לגידול קולי ארוכי שיער) בעיר פבריאנו במזרח איטליה, ונסענו לעיירה הסמוכה פוליבריג’י לפגישה עם רוברטו גיאנולי (בית הגידול “אנטיק אפווילה” לקאנה קורסו ודוגו ארגנטינו) ואלסנדרו ביגוזי (בית הגידול “דל נוואיה” לקאנה קורסו). התבלבלתם מכל השמות שנשמעים כמו סוגי קפה בתפריט של ארומה? גם אני, אבל בסוף הכול ברור.

רוברטו, איטלקי קטן וחייכן ואלסנדרו ביגוזי, גדול מימדים ובעל מראה “מאיים”, קידמו את פני. לאחר סבב לחיצות ידיים ונשיקות חוזרות על כל לחי, “התמגנטתי” אל התאים ולכלבי הקאנה קורסו. “איך זה שיש לך קולים רבים ואף לא קאנה קורסו אחד?” שאל דנילו (מגדל קולי וסולד מקאנה קורסו). רוברטו הקדים וענה בהלצה – “מספיק קאנה קורסו אחד כדי שלא יישארו לו קולים רבים..” ובתשובה זו סיכם בהומור את המציאות המורכבת בין 2 גזעים אהובים עלי מאוד.

הודות לחברה טובה, אירנה בן-דור מבית הגידול די-דרקריוס שבנווה אטי”ב, נחשפתי לגזע לפני כשנתיים. סוד קסמו של הקאנה קורסו – האיזון המושלם בין מסה לאתלטיות שבה את ליבי. אך יכולותי כמגדל כרגע מונעות ממני לגדל גזע מדהים זה ואני נאלץ להסתפק באימון ובהצגה של כלבים מגידולה של אירנה בתערוכות המועדון לדוגה בישראל. וגם (איך לא) – האזנה לסיפורים רבים, שכן עבור אירנה כל רגע פנוי היה הזדמנות מצוינת לספר על תולדות הגזע הדרום-איטלקי, קווי הדם השונים, כלבים מצטיינים ומגדלים רבי מעללים. לאחר שנתיים (וזה המון בסיפורים) התמזל מזלי לצייר לכל אותם הסיפורים פנים וגוף, ולצאת בעצמי לחפש את שורשי הגזע בארץ המגף.

אלסנדרו ערך לי סיור בין תאי הכלבייה שלו (בית הגידול “נוואיה”), כשהוא מלווה ברוברטו שתפקד כמתורגמן ועוזר-מדריך. מבעד לסורגי התאים נחשפה בפניי קשת הצבעים הרחבה בפרוות הקאנה קורסו – מאדום לחום, בז’ ועד שחור ואפור, אך יותר מעניינים היו בעיניי ערבובי נימור משגע של כל אותם הצבעים, שנפרשו על גופות מאסיביים ושריריים. השניים הדגישו את חשיבות האופי בגזע על רקע הדרישה (החדשה יחסית באיטליה) למבדק אופי ויצר בגזע, (עם ציון מעבר נדרש). מסתבר שהמגדלים (אלסנדרו ורוברטו בתוכם) מאוד בעד אל מול בעלי הכלבים המתנגדים ל”תוספת העבודה”.

מכל הדיבורים הללו הפכנו לרעבים מאוד. עשינו אתנחתא קלה לטובת ביקור “חירום” במסעדה המקומית של פוליבריג’י. למזלי, את המשפט “אין משיחים בשעת הסעודה” מעולם לא תרגמו לאיטלקית, וכך חלפו להן ארבע(!) שעות תמימות סביב שולחן עגול עם רוברטו, אלסנדרו וזוגתו, ועוד כמה משוגעים לגזע. על מה דיברו כל כך הרבה? ניחשתם נכון. באמצעות סכינים מזלגות וקיסמים שירטטו את קווי הראש של הקאנה קורסו והתווכחו בפרשנות לתקן –  עד כמה מותר שיהיה הראש “רטוב” (מושג להגדרת עור עודף, קמטים וכפלים) מבלי שיזכה הכלב לכינוי המביש “היפר-טייפ” (בתרגום חופשי: “טיפוס מוגזם”). בין זלילת ניוקי לשאיבת ספגטי תרגם לי רוברטו את הדברים; “אל תדאג,” הוא אמר לי. “אם לא יצאת ראש – יתמזל מזלך ונפגוש מחר בעיר בארי את המאסטרו בכבודו ובעצמו, ה’פפה דל קאנה קורסו’, ויטו אינדיוורי”.

מהמסעדה חזרנו לכלבייה ושם לאחר כמה צילומים, חילופי מתנות, סיבוב נוסף של נשיקות ומילות פרידה – יצאנו לדרך ארוכה בת חמש שעות נסיעה אל העיר הדרומית בארי (מקום מולדת גבינת בארי המפורסמת). הדרך חלפה בשיחה ערה על ‘גזירת הקיצוצים’ והשלכותיה על היקף הגידול בגזע והשתתפות בתערוכות בעולם בכלל ובאיטליה בפרט. פה ושם התנמנמתי מעט, חולם על הפיצה שרוברטו הבטיח לי מיד כשהפסח יוצא בפיצריה הטובה ביותר בבארי!

למחרת – לאחר שנת לילה טובה (הפיצה כמובטח, הייתה חוויה של פעם בחיים) השכמנו לתערוכה הלאומית בבארי. רוברטו הציג זכר מנומר מאסיבי ומרשים בגודל מירבי. “גודזילה” שמו – תאם לו במימדיו ובמזגו החריף.

בתערוכה פגשנו מגדלים רבים וטובים אך כפי שכתבתי בגליון הקודם, שיאו של הביקור היה המפגש עם מגדל אחד ותיק; ויטו אינדיוורי (“דל דיריום”) או בכינויו “פפה דל קאנה קורסו” האחראי יותר מכולם על עיצובו של הקאנה קורסו המודרני המוכר לנו כיום.

מעריצי הגזע ומגדלים צמאים למילותיו התגודדו מסביב בשעה שמחוץ לזירה ויטו הסביר להם בהרצאה מאולתרת על קווי הראש הנכונים לקאנה קורסו. רוברטו שתרגם לי את הדברים הסביר שקווי ראש מקבילים (כפי שמוכר לי מראשי הקולים) הם שגיאה חמורה בקאנה קורסו. קאנה קורסו הוא “גזע של ראש”, ביטוי שחזר על עצמו בפיו מגדלים רבים. בעזרת תנועות ידיו הסביר ויטו: קווי הראש בקאנה קורסו צריכים להיות מתכנסים (לא בשיפוע חד) – אם נדמיין המשך לקו הגולגולת וקו הזרבובית נמצא שהם נפגשים במרחק מה בקדמת ראש הכלב ולא סמוך לאף. הקו התחתון של הראש יוגדר על ידי השפה העליונה, המכסה את הלסת התחתונה. לאחר התערוכה הזמין ויטו אותי ואת רוברטו לבקר בביתו להתרשם מההבטחה הגדולה שלו לעתיד – שני גורים, זכר ונקבה בני חצי שנה שראה בהם את פאר יצירתו.

התערוכה הסתיימה ואנו נסענו תחילה לבית הגידול של רוברטו המגדל קאנה קורסו ודוגו ארגנטינו. שמו של בית הגידול ‘אנטיק אפווילה’, משמעו עת עתיקה והוא כינוי לחבל הארץ בו הוא ממוקם. הדרך לבית הגידול חצתה שורות עצים גבוהי צמרת. מבעד לעצים, כמו בלב יער נגלה בפניי טור (כפול) אינסופי של תאים. בכל תא הוחזק כלב אחד, דוגו ארגנטינו או קאנה קורסו ובחלק אחר שוכנו כלבים בתנאי פנסיון. כשהמשכנו לכלובי רשת גדולים ששימשו להמלטות בגילאים שונים הבחנתי באמא של רוברטו, אישה מבוגרת, כפופה וחייכנית, פוסעת לאורך הטור עם משפך (כמו להשקיית עציצים) ומבעד לסורגים מוזגת מים טריים לכל כלב. מראה אוטנטי שקסם הזמן נסוך עליו. כמובן לא ויתרתי לרוברטו על הוצאה, מגע ומישוש של כלבים נבחרים ואיך לא – צילום כמה תמונות שרק ניתן. התעכבתי בגאווה על נקבה יפיפייה  בשם פל (בעלת אזניים וזנב לא חתוכים שלא גורעים מאום מיופיה). בשקט ובצנעה כדרכה של אירנה (כן, כן אירנה בן-דור מבית הגידול די-דרקריוס שבנווה אטי”ב), עשתה הכלבה היפיפייה את דרכה מארץ הקודש לארץ המגף (מישהו אמר למכור קרח לאסקימואים?) – בהחלט גאווה ישראלית! בעודי מצלם שוחחנו על אחת מהכלבות מגידולו שעשתה דרך הפוכה לישראל וזכיתי לצלם רק כשנה קודם לכן בנווה אטי”ב והשתעשענו במחשבה על התהפכות היוצרות כשכרגע אני כאן מטייל באיטליה ומצלם כלבה מישראל – פרי שיתוף פעולה חוצה ים, חברי ומלבב בין המגדלים.

הזמן הלך ואזל… על פי התכניות בתוך מספר שעות בחצות – אני אמור לעלות על רכבת לילה מבארי לשדה התעופה וחזרה לישראל (לא לבד חלילה, אלא בליווי גורת קאנה קורסו כמובן). על כן הזדרזנו לצאת מבית הגידול של רוברטו מבלי להתעכב אפילו על ארוחה (בהתחשב באורכן של הארוחות באיטליה לא נספיק לבקר אצל ויטו – דבר שלא יעלה על הדעת!).

בית הגידול של ויטו – “דל דיריום” – הוא מהמפורסמים בעולם לגזע, וגם טובי הקאנה קורסו מנצחי הזירות בארצנו מקורם באלופי גידולו.

בית הגידול של ויטו נטוע בלב כרם זיתים ומאופיין בחצרות פנימיים בגימור מעוצב ויפיפה. כבר מרחוק הבחנתי בהתקהלות על השביל המוביל אל החצרות. כשהתקרבנו הבנתי שמדובר באיירון ואלנייה, שני הגורים אודותיהם דיבר ויטו. בני חצי שנה, אח ואחות עם נוכחות ממגנטת שמשאירה את הצופים מסביב ללא מילים… יכולתי להכביר כאן במילים אודות הצללית, המאסה, הראשים… תמונה אחת שווה אלפי מילים, ואם לא עבר מבעד לתמונות הברק בעיניו של ויטו כשידיו על הגורים תנו לי לתאר לכם אותו; כמו האב הגאה בלידת בנו הבכור – כך הצטעף מבטו ולמרות ששפתיו לא הרפו מהסיגר, חיוך דק היה מרוח לכל רוחב פרצופו, (ודומה שלא נראה כמותו כל אותו יום). מייד סימסתי לארץ “חייבים לשים עליהם יד בכל מצב” – הרגיע אותי רוברטו בחיוך שלמרות  הצעות מחיר רב ספרתיות מכל העולם – ויטו עיקש בסירובו והוא ישאירם אצלו. כשנכנסנו מבעד לשער אל החצר הקדמית, הראה לי ויטו את הוריהם של השניים – האב: זכר שפניו המלבינות מסגירות את גילו אם כי גופו אתלטי והשרירי אינו נכנע לזמן. האם שמצאה חן בעיני מאוד, ובשונה ממרבית הכלבים האיטלקיים – מתהדרת באוזניים וזנב טבעיים.

בהמשך נכנסנו אל ביתו תוך האזנה לחזונו של ויטו באשר לקאנה קורסו האנרגטי והחיוני שבסקציית טיפוס המסטיף אשר בקבוצה השנייה. בביתו בנה ויטו חדר מובנה ומיוחד להמלטה וגידול גורים ובחוץ כבר הייתה הכנה לכלוב גדול ומרווח לגורים המתבגרים תחת עצי הזית. את תא האם והגורים אכלסו כלבה יפה שגם אותה הרביע ויטו לזכר ה”קשיש פטיש” – וגורה קטנה שהשאיר לצפות בהתפתחותה. ויטו הדגים איך כבר משלב גורות הוא מגרה ומפתח יצר הגנה בגורים.

הייתי שמח להישאר עוד ימים רבים באיטליה, לראות, ללמוד להקשיב (ולאכול!) אך החשיכה שהתגנבה בישרה את קץ היום ועימו את סיום מסעי באיטליה. אז לאחר פרידה בברכות לבביות מכל אלו שהכרתי בטיול, תמונות למזכרות ומתנות מישראל, הסיע אותי רוברטו אל תחנת הרכבת ועימי גורת קאנה קורסו, (שהפתיעה ברוגע ושלווה). המתנו יגעים ועייפים להגעת הרכבת (ועוד פיצה אחרונה לדרך) ואז באמת נפרדנו לשלום…

צ’או בארי, אדיו איטליה עד הפעם הבאה בתקווה שתבוא במהרה!

 

 

 

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf