sgt-stubby-11

סמל סטאבי כלב המלחמה המעוטר ביותר מאז ומעולם

שם הכותב/ת: איתן הנדל

צילום:מערכת חיות הבית

בחודש יוני השנה יציינו בכל רחבי העולם 100 שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, או בשמה ההיסטורי ״המלחמה הגדולה״. אמנם עשרים ואחת שנים לאחריה תפרוץ מלחמה – גדולה ונוראית ממנה – אך ללא ספק היה זה חידוש עולמי בענף המלחמות, כאשר חצי עולם התגייס כנגד החצי השני. רבים מאמצעי הלחימה המודרניים שהומצאו בה השתכללו עד אימה לקראת השנים שיבואו. במשך כמעט חמש שנים התחוללה המלחמה, בקנה מידה שלא היה ידוע עד אז. גייסות שלמים התחפרו זה מול זה ובתום הקרבות נספרו יותר מ-10 מליון חללים ומספר כפול מזה נותרו נכים לשארית חייהם.

שלוש שנים אחרי פריצתה, לאחר קרבות רבים ותהפוכות בחזיתות השונות, הצטרפה ארה״ב למלחמה.

כניסתה של ארה״ב למלחמה היטתה את כף המאזניים וגרמה שנה מאוחר יותר לגרמניה, אוסטרו-הונגריה, בולגריה ותורכיה ("מדינות ההסכמה") להיכנע. בין היחידות הלוחמות שנחתו באירופה היתה חטיבה 26 של חיל הרגלים, אשר ״בילתה״ חודשים ארוכים בחפירות בצרפת. החטיבה השתתפה ב-4 מתקפות וב-17 קרבות. ואם אתם שואלים עצמכם במה זכיתם שאתם מקבלים שיעור הסטוריה שכזה אז התשובה היא חייל מיוחד במינו מחטיבה 26 – כלב השירות המעוטר ביותר בעולם, שענה לשם ״סטאבי״ (Stubby). כלב מעורב דמוי בוסטון טרייר, קטן גוף אך פיקח וסתגלתן, לוחם עז-נפש העשוי ללא-חת וידיד אמת.

סיפורינו מתחיל בחודש ינואר 1917 במישורים הפתוחים המקיפים את אוניברסיטת ייל שבמדינת קונטיקט ארה״ב. טוראי רוברט קונרוי נענה לקריאת שלטונות הצבא והתגייס לצבא ארה״ב והצטרף לחיל הרגלים. הצבא האמריקאי חסר בציוד ולא היה מוכן למלחמה והיה צורך להכשירו לפני שישלח לחזית. רוברט שנמנה על אנשי הגדוד ה-102 של חטיבת הרגלים ה-26 מצא גור מעורב, דמוי בוסטון טרייר (או פיט בול כפי שאחרים טוענים) ששוטט רעב ובודד. הוא אסף את היצור וקרא לו סטאבי על שום גוציותו. הכלב הקטן שהוכנס בגניבה אל שורות הלוחמים בגדוד השתלב בצורה מושלמת; הוא התאמן, צעד בסך ותירגל את כל מה שהוטל על החיילים האחרים. הוא היה פיקח, מהיר ללמוד וזריז רגליים. עד מהרה התחבב על כל חיילי הגדוד. את מקומו כחייל מן המניין ״הרוויח״ כשלמד להבחין בין בעלי הדרגות הגבוהות לבין הרובאים; על פי ההיסטוריה הרשמית היה נוהג להצמיד את כפתו הימנית לעינו ולהצדיע בצורה כמעט מושלמת. כאשר סטאבי התגלה ע״י מפקד הפלוגה, הוא לא התבלבל אפילו לרגע, שמר על כל כללי הטקס והצדיע לו. הסרן המופתע הצדיע בחזרה והסכים להשאיר את הכלב בפלוגה.

ההכנות למלחמה הסתיימו והחטיבה החלה להתארגן ולעשות את דרכה לנמל ניו-הייבן הסמוכה. כמובן שנאסר על רוברט לקחת עימו את סטאבי אך הוא הבריח את הכלב בסגינו הכבד וכך הגיע סטאבי לסיפונה של האס מינסוטה, שעשתה את דרכה לחופי צרפת. לאחר כיממה של הפלגה עלה רוברט עם סטאבי אל הסיפון. הכלב הגוץ הקסים את כל מלחי המינסוטה ומאחר ואי אפשר לסובב את הספינה ולהחזיר את סטאבי לחוף סוכם שהוא ישאר על הסיפון ואך נתפרה לו חליפת ימאי מתאימה לאור השינוי החילי הצפוי. למרות ההפלגה החורפית בים סוער, שורץ צוללות גרמניות עויינות ובין סיפונים צפופים, צלח סטאבי את המסע ללא כל בעיה.

המינסוטה עגנה לחופי צרפת וסטאבי, שאמנם קיבל הוראה ברורה לא לרדת לחוף, מצא את דרכו אל רוברט קונרוי ואל חיילי הפלוגה ופניהם לחזית. לא ברור בדיוק כיצד עשה זאת ובמי נעזר אך הוא הצטרף אל חבריו שהתפרסו בחודש פברואר 1918 בחפירות ליד שיין דה דאם (Chemin Des Dame) בצידה הצפון-מזרחי של המערכה אל מול הגרמנים. כשהתגלה, עשה את מה שידע לעשות טוב מכל אחר – הצדיע למפקד החטיבה – וכך רשמית הפך לקמע החטיבתי. קמע הוא תפקיד סימלי עם משמעויות מורליות בעיקר. המורל אכן חשוב אך סטאבי לא בא בכדי להנות, הוא בא בכדי להילחם; ולמרות חוסר נסיון קודם, רעש התותחים וירי מכונות היריה לא עשו עליו כל רושם. באחת מהמתקפות נפגע מרסיסי רימון-יד ונשלח להחלמה בבית חולים שדה סמוך, שם הפך עד מהרה ליקיר הפצועים והצוות. אך מיד כשהחלים חזר אל טוראי רוברט קונרוי ואל חבריו לפלוגה.

כאשר הפלוגה הותקפה בגז חרדל, נפגעו רבים, כולל סטאבי, אך בנס הוא ניצל. יחד עם רבים אחרים הוא פונה לאחור אך עד מהרה חזר לרוברט ולחבריו בחפירות. סטאבי מהיר הלימוד למד היטב את לקח הגז. הוא הפך למזעיק והמזהיר; לא פעם ולא פעמיים הזהיר את החיילים הישנים בפני מתקפת גז קרבה, ובכך חבשו את המסיכות בזמן וניצלו; הוא גם ידע לזהות את שריקתם של הפגזים במעופם, ובנביחותיו העניק התראה מצילת חיים לחיילים בחפירות.

עוז רוחו הפך לשם דבר כאשר היה יוצא לסיורים בשטח ההפקר; מחפש ומאתר פצועים שהושארו מאחור. זאת הוא היה עושה על פי השפה בה דיברו; הוא זיהה את השפה האנגלית והיה ממהר למקום ממנו נשמעו קריאות לעזרה. כאשר נתקל בפצועים מחוסרי הכרה הוא היה מזעיק בנביחותיו את החובשים.

באחד הימים לכד בעצמו חייל מודיעין גרמני שהיה במשימת איסוף ומיפוי מול קוי האמריקאיים. הוא רדף אחריו בין גדרות התיל, גורם לו למעוד ובנביחותיו הזעיק את חבריו ליחידה שלכדו את הגרמני. על פי הסיפור החייל הגרמני ניסה לדבר אליו גרמנית וסטאבי הבין מייד שמדובר בחייל אוייב. על פי האגדה הוא גם נשך בו כהוגן וריתק אותו למקומו, אך הגיוני יותר היה שפשוט גרם לו להסתבך בין גדרות התיל. על עוז רוחו זה הועלה סטאבי לדרגת הסמל והיה לכלב הראשון העונד שלושה פסים לכתפו. לאחר שהעיירה שאטו טיירי (Chateau-Thierry) נכבשה, אחת המקומיות שראתה את סטאבי תפרה לו מעיל המתאים למידותיו ועליו הוצמדו דרגותיו ושלל העיטורים שקיבל.

העיטורים של סטאבי היו רבים, הוא זכה פעמיים ב״לב הארגמן״ על פציעותיו, קיבל את עיטור הגבורה הצרפתי ואת 17 האותות כמספר הקרבות בהם השתתף. הקונגרס האמריקאי העניק לו חברות כבוד לחיים בצלב האדום ועיטור ה-YMCA.  מבין שלל העיטורים החשובים ביותר שהוענקו לו, מדליית הזהב לגבורה כלבית (אחד מסוגו) שהוענק לו ע״י הגנרל פרשינג׳, מפקד הכוחות האמריקאיים באירופה ומאוחר יותר כשכבר היה בארה״ב הוענק לו צלב השירות המצטיין ע״י פלורנס קולדריג׳ (אשת הנשיא ה-29 של ארה״ב, וורן קולדריג׳).

סטאבי חזר לארה״ב בלוויית רב-טוראי רוברט קונרוי (הוברח, אם לדייק – מאחר ואסור היה להכניס בעלי חיים מאירופה לארה״ב) וצעד בראש מצעד הניצחון של החטיבה. הזמן אינו עומד מלכת וסטאבי, שכבר הוכיח שהוא מסתגל היטב לכל, שם מאחור את הקריירה הצבאית המבטיחה לטובת חיים סטודנטיאליים באוניברסיטת ג׳ורג׳טאון. רוברט, שגם הוא קיבל העלאה בדרגה לרב טוראי, פשט מדים והחל את לימודי המשפטים. כמובן שסטאבי הצטרף גם הוא. מיד עם הגיעו לקמפוס הפך סטאבי לסלבריטי ולקמע של נבחרת הפוטבול של האוניברסיטה. בהפסקות המשחק היה יורד אל הדשא ורודף אחרי כדור הפוטבול לאורכו של המגרש מצד לצד למחיאות הכפיים של האוהדים. המסורת של כלב כקמע לקבוצה נשמר, אם כי כיום זהו בולדוג אנגלי. אם נחשוב על זה, כפי הנראה היה זה סטאבי שהמציא את מופעי המחצית במשחקי הפוטבול…

סטאבי השתתף בעצרות רבות של ותיקי המלחמה וסיפורו הלהיב רבים. הוא זכה להימנות על שתי קבלות פנים בבית הלבן אך הדבר החשוב מכל היה היסודות שהניח. במלחמת העולם השניה כבר שולבו כלבים רבים בתפקידי לחימה שונים ובמסירותם, חושיהם החדים, אומץ ליבם והנאמנות חסרת הפשרות שלהם הצילו חיי רבים. גם כיום כלבים משרתים בקו הראשון, צועדים בראש הכוחות ומהווים חלוץ לפני המחנה.

סטאבי הלך לעולמו בשנת 1926, בגיל עשר לערך (שלכלב בגודלו נחשב מוקדם אמנם אך מובן, בהתחשב בשלל פציעותיו).  שבע מעללים ומעוטר יותר מכל כלב אחר לפניו (ואולי גם אחריו) וזכה לכבוד גיבורים ולהספד צבאי רשמי.

כנחשון בשעתו, נחשב סטאבי לדוגמא לאות ולמופת, גופתו נחנטה והיא מוצגת במוזיאון הסמית׳סוניאן בוושינגטון בתצוגה ״מחיר החירות – ארה״ב במלחמה״, והוא אף זכה לאריח כבוד אישי באנדרטה לזכר גיבורי מלחמת העולם הראשונה הניצבת בקנזס סיטי.

ואם נחפש סיום לכתבה על כלב המלחמה הראשון בעת המודרנית לא נוכל למצוא סיום טוב יותר משירו של משורר אמריקאי דגול, טנסי וויליאמס, שכתב: "הוא לא שאל לשם מה, רק לעשות להיות ולמות״  (״His not to reason why, his but to do and die״).

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf