tigis blue tuti

נשאה אותה הרוח

שם הכותב/ת: איתן הנדל

צילום: יגאל פרדו

בפינת המגדלים הפעם אנו משנים מעט כיוון ומביאים לכם סיפור של מגדל שעשה כברת דרך כלבנית כמגדלת אך עיקר פועלה כפעילה כלבנית. היינו יכולים לספר לכם על המלטות של בוקסרים, שנאוצרים וגרייהאונדים לרוב אך עיקר פעילותה הגידולית של ד"ר צפרא סיריק היתה ועדיין בעשייה נמרצת מסביב לגזעי הרוח ובמיוחד הסאלוקי המדברי.

בעולם הכלבני בארץ ובעולם, ד"ר צפרא סיריק מוכרת היטב כשופטת מקיפה מנוסה ומוערכת. הסיפור הכלבני של צפרא הוא יומן מסע בנבכי ההיסטוריה הכלבנית, ושזורים בה כל המאפיינים של סיפור טוב. כלבים היו תמיד חלק מחייה. בבית הוריה תמיד היו כלבים; רועים גרמנים ובוקסרים. בסוף שנות ה-60 היו בישראל שני אירגונים כלבניים שהתחרו על תשומת ליבו של הכלבן הישראלי – התאחדות הכלבנים בישראל שבני הזוג מנצל הקימו ואיגוד מטפחי הכלב הגזעי שהוקם מאוחר יותר. צפרא ביקרה בתערוכות של שני האירגונים ובחרה להיות פעילה באיגוד מטפחי הכלב הגזעי, וכך הפכה לבת בית אצל ריטה וזאב טריינין שהיו הרוח החיה באירגון. הגזע הראשון בו החלה את דרכה היה הבוקסר. צפרא נרתמה בכל המרץ ומילאה שלל תפקידים בחוג הישראלי לבוקסר.

איגוד מטפחי הכלב הגזעי החל במסורת תערוכות בינלאומיות רבות משתתפים באשקלון, כבר בתחילת שנות השבעים. השופטים היו שופטים בינלאומיים מהשורה הראשונה מחו"ל, אך לא הוענקו תארים בינלאומיים מאחר והחסות הבינלאומית ניתנה רק לאירגון אחד בכל מדינה, ואירגון זה היה התאחדות הכלבנים. בני הזוג טריינין ושאר חברי איגוד מטפחי הכלב הגזעי בישראל הבינו את חשיבות ההכרה הבינלאומית וכך החל תהליך שבסיומו התאחדו שני האירגונים לאירגון אחד וכך נוצרה ההתאחדות הישראלית לכלבנות. התהליך לווה כצפוי בלא מעט משברים בשל הצורך לאחד מועדונים "כפולים". לאחר שהדרמות, ההעלבויות והחששות הסתיימו מצאו עצמם פעילי שני האירגונים רתומים לעגלה אחת.. גם צפרא נרתמה ליצול והחלה למשוך בו במרץ. בשנת 1974 החליפה את זאב טריינין וממלאת את תפקיד מנהלת ספר הגידול. היה זה זמן בו גם "החליפה כובעים" והוסמכה לשיפוט של בוקסר ושנאוצר בתחילה ואחר כך גזעים רבים נוספים. בתקופה זו קיבלה צפרא את ריי – השנאוצרית הראשונה שלה מבית הגידול "בר-זקן" שהצטרפה לבוקסר הקשיש רינגו. עם השנאוצרית הלכה צפרא (כמו רבים אחרים) למגרש הכדורגל מול כפר המכביה שם ערך משה אנגלברג את חוגי האילוף שלו כל שבת בבוקר. כשהבוקסר מת בשיבה טובה, נותרה צפרא עם השנאוצרית והחלה בפעילות אינטנסיבית במועדון השנאוצר עד לתפקיד יו"ר כשבדרך כתבה והפיקה את "ספר השנאוצר" ועורכת שפע של ארועים ותערוכות עם מספרי משתתפים שהיו מעוררים קנאה בכל מועדון בכל זמן. באותה תקופה השלימה צפרא את לימודי הרפואה שלה ובשנת 1977 כסטג'רית סייעה לאחד מעמיתיה לייבא לארץ כלב גרייהאונד מאנגליה. כשהכלב הגיע הצטרפה אליו גם נקבה עבור צפרא. לא עבר זמן רב והתממש התסריט הידוע בו הבעלים לא יכול להחזיק בכלב והגרייהאונד חזר ונחת בביתה של צפרא שעכשיו גידלה שתי שנאוצריות ושני גרייהאונדים. בשנת 1979 צפרא אורזת מטלטליה, מפזרת את כלביה בין ידידים ומשפחה ויוצאת לדרום אמריקה לשנה של תרמילאות. לאחר שנה גדושה בהרפתקאות חוזרת צפרא לארץ ואוספת את השנאוצריות שלה, אך משאירה את הגרייהאונדים במקומם החדש שם התאקלמו היטב ולא עשו כל סימנים של רוצים לחזור. צפרא חוזרת לשירות קבע בחר"פ, עולה צפונה, ומתמקמת בקיבוץ ברעם ושתי השנאוצריות איתה. זמן לא רב חולף וטיגי, הגרייהאונדית חוזרת גם היא לברעם. שנות השמונים מביאות עימן פעילות בה"יל, עריכת עיתון עולם הכלב שיצא כמו שעון שוויצרי מדי תחילת חודש (עבדכם הנאמן יכול להעיד על כך מכלי ראשון, שהרי אני הייתי העורך הגרפי שלו…) וגולת הכותרת התערוכה העולמית ביוני 1987 כשצפרא בין המארגנים, המוציאים לפועל והשופטים. בסוף 1987 הוסמכה לשופטת מקיפה, מינוי שישא אותה לתערוכות החשובות בעולם ולנקודות אקזוטיות על פני היבשות כולן.

בשנת 1991-1992 יוצאת צפרא לשנת השתלמות באנגליה וכשחוזרת היא מביאה עימה זוג גרייהאונדים נוספים ועוברת לפעילות בהי"ל ובמועדון כלבי הרוח. בהי"ל מנהלת תערוכות הכלבים הבינלאומיות (בתוך תערוכות חיות הבית), חברת הנהלת היל ויו"ר ועדת גידול ארצית, מובילה תהליכים להערכות לעידן חדש בכלבנות ("פני ההיל – לאן?") ושותפה לכל יוזמה ורעיון שיש בו חדשנות או כלבנות.

מועדון כלבי הרוח היה פעיל ביותר בשנות השבעים ובעיקר לאחר מלחמת ששת הימים שהביאה ישראלים רבים לחצי האי סיני ולמפגש עם הסאלוקי. הגזע פרח וכלבים מאיכות מעולה ולאחר תהליך מיון הוכנסו לגידול. מיון הוא תהליך בו מוכנסים לספר הגידול כלבים מהטבע מבלי שיש להם תעודות יוחסין. בתהליך של בחינה של כמה דורות מקבלים כלבים אלו אישור לרישומם בספר הגידול. בישראל אנו עורכים תהליכי מיון לכנעני ולסאלוקי ולסלוגי שבזמנו נחשב לגזע נפרד לסלוקי אך כיום מהווה טיפוס נוסף לגזע.

עם בחירתה של צפרא ליו"ר החוג הישראלי לכלבי הרוח, היא החלה לחפש את אותם כלבים שהופיעו בשנות השבעים והשמונים אך דומה כי נעלמו בשנות התשעים. ההסבר לדעיכת הפעילות היה קשור ישירות להפסקת הגידול של המגדלים המובילים. בכדי לעורר את העניין ולהחזיר את הגידול לדרך המלך היה צורך לשוב אל המקור ולחדש את הקשר עם הבדואים. המצב בו מגדלים ישראלים מושכים ידם מהגזע מחד, ומגדלים בדואים מגדלים לפי דפוסים שלא תמיד מתיישבים עם גידול גזעי מאידך חייבה פעולה מיידית. תכנית הפעולה שעוצבה בהנהלת החוג לכלבי רוח הניחה מספר דגשים שחייבו מסירות והתמדה: ליווי צמוד לגידול הבדואי ללא התערבות בהחלטותיהם; רישום קעקוע ותיעוד של כל כלבים וההמלטות רק כשהבעלים מעוניינים בכך; רישום סלקטיבי של פרטים שמוצאים בית בקרב חברי החוג; עידוד המגדלים השומרים על המלטות גזעיות בפרסי מזון, תשומת לב ועידוד; יצירת הד ציבורי ופרסומי לגזע בקרב אוהדים בארץ ובעיקר בקרב שופטים בעולם; והתייחסות לסאלוקי בלבד וריאנט העיקרי. לאחר כמה מסעות אל הנגב החלו נרקמים יחסי אמון בין צפרא והחברים הפעילים שלוו וסייעו בהנעת התהליך לבין הבידואים.

במסעותיה לדרום היא החלה מקעקעת המלטות ומכניסה מחדש כלבים מהטבע אל מעגל הגידול. הבדואים הזמינו אותה להתארח ובשיחותיהם שם התפארו ביכולות הסאלוקים שלהם וכישורי הצייד המופלאים שלהם. עד מהרה הסתבר שאין כל כך הבדל בין שיח כלבנים של החוג לכלבי רוח לבין סיפורי הציד המפולפלים של הבדואים. שופטים שהגיעו לשיפוט בארץ הגיעו אף הם לראות את הסלוקי בסביבתו הטבעית וההד התקשורתי שהתלווה לכך בעיתונות הכלבנית ברחבי העולם מילא את ליבם של צפרא ואנשי החוג, ובמיוחד של המגדלים הבדואים שאור הזרקורים החמיא להם מאוד.

סאלוקי מדברי

סקירה מפורטת על הסאלוקי המדברי בישראל נתנה צפרא בכנס בינלאומי של כלבי רוח ב- 2002 בבלגיה.

בסוף שנות ה-90, ניתן היה למצוא בנגב הישראלי כלבי סאלוקי טיפוסיים שמקורם בנגב ובסיני. כלבים חזקים, שורדים, בעלי כישורי צייד מפותחים. הבדואים נתנו לחברי החוג גורים ששימשו כבסיס לגידול המתחדש של הגזע. במקביל, בעזרתה של צפרא, הובאו מספר כלבים מסקנדינביה. השילוב בין הגזע המקומי המדברי והכלבים הסקנדינביים היה שילוב מנצח של כלבים איכותיים, חזקים, יפים ואלגנטיים, גורים רבים מגידול זה מצאו דרכם חזרה לנגב. נכון להיום כמעט בלתי אפשרי למצוא בנגב כלבי סאלוקי מדבריים "נקיים", אולם בחוג ובתערוכות הגזע הדומיננטי הוא הסאלוקי ועל כך צפרא גאה במיוחד.

מי יכול לגדל גור של כלב רוח?

צפרא אוהבת בכלבי הרוח את המבנה האצילי שלהם, ורואה בהם יצירת אמנות של הטבע, את מהירות תנועתם ובעיקר את האופי הנוח שלהם. "הארי, הגרייהאונד שלי, אינו מבין מדוע כלבים אחרים נוהמים עליו… הוא בכלל בקטע של לרוץ ולשחק..".

לדעתה, כל אחד יכול לגדל כלב רוח, ובתנאי שיאפשר לו לרוץ במרחבים מוגנים, הרחק ממכוניות.

למרות שאהבתה נתונה לגרייהאונד, את הסאלוקי ומורשתו היא מעריכה יותר מכל. "הבדואי אומר – חכם השביל מההולך בו… ואני אומרת – חכם הסאלוקי מהמגדל אותו…", היא מסכמת.

מה אוכלים הכלבים של צפרא

בבית ההורים, צפרא זוכרת נסיעות לסימטאות השוק וחזרה עם קיבות, רגליים וגרונות, ואחר כך יצירת תבשיל "עתיר רכיבים ומזין במיוחד" מכל היופי חי הזה. הכלבים לא התלוננו במיוחד מפני שזה מה שהיה. המשך הנתיב התזונתי לקח אותה בכל תחנות התזונה שהיתה נהוגה בישראל עד לתחילת שנות השמונים כאשר החלו לייבא לארץ את המזון של רויאל קאנין.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf