book

מחכה לעודי

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

סיפרו: אגי קרטס גנעמי ונכדתה תמר קרטס

לא פעם אנו שומעים מאחד הסובבים אותנו הצהרות גרנדיוזיות בדבר סיפור מיוחד שיום אחד ישב לכתוב, וכשיסיים, יביא אותו לדפוס. לרוב הדבר נשאר בגדר הצהרה גרנדיוזית, שתלך ותתפוגג כדרכן של הצהרות כאלה. כשמדובר באגי קרטס גנעמי, לכל הצהרה יש כתובת. אמרה ועשתה, כשהיא מצרפת אליה להרפתקה משותפת את נכדתה תמר. וכך ללא נסיון קודם, יצרו השתיים כתב יד מאוייר שהפך בסיוע מו״ל לספר של ממש שמתחיל כך: ״בערוב ימי, החלטתי לספר את זיכרונותיי, בתקווה שבין סיפורי הזיכרונות של כל הגדולים והחשובים, או שמחשיבים את עצמם לכאלה, יש מקום גם לזיכרונותיה של… כלבה.״.

לאגי קרטס גנעמי קריירה ארוכה במגוון תפקידי ניהול בכירים, בארץ ובחו״ל. ובתפקידיה אלו במהלך השנים היתה לפורצת דרך של ממש עבור נשים רבות ובמיוחד בתחומים בהם עסקה. בצד כל אלו, טיפחה בית, משפחה, בית גידול מצליח לכלבי שנאוצר פלפל-מלח (המפולפלים) וקריירת שיפוט בינלאומית, שהביאה אותה לכל קצוות הגלובוס, מקיפה כמה וכמה פעמים את העולם. ערב אחת הפעמים בהן יצאה להקפה נוספת, לאוסטרליה, סיפר לה בנה עודי כי כלבתו שושה הלכה לעולמה. אגי, שכלבים תמיד היו חלק מחייה, נקשרה לשושה בקשר מיוחד וחם. למרות שהיתה זו אסופית חסרת ייחוס, אופייה, תבונתה וסיפור חייה שבו את ליבה. אגי, תמיד אימצה אותה אל ליבה בפעמים הרבות עת ״אירחה״ את שושה בעת שעודי בנה נעדר מהבית והיה צורך למצוא לה ״פנסיון״. היא החליטה שאת שעות הטיסה הרבות המצפות לה בדרך לשיפוט באוסטרליה הרחוקה, תנצל לכתוב את סיפורה של שושה.

אגי נולדה בהונגריה וגדלה בבית של אוהבי כלבים אמיתיים. אביה היה מגדל אף הוא, והחינוך שספגה היה אירופאי בכל המובנים, והראיה, אופקיה מגיעים הרבה מעבר לאופקיהם של מרבית האנשים והיא דוברת שפות אירופאיות רבות. היא היתה בין הראשונים שנסחפו לתחביב הגידול הגזעי וכמגדלת וכשופטת היא הפכה לאחת מהפעילות המרכזיות בכלבנות הישראלית המתפתחת. בתקופה שהפעילות הכלבנית היתה בחיתוליה העמידה לרשות ההי״ל את מרתף ביתה ושם נערכו קורסי הכלבנות הראשונים. מאחר ולא היה מספיק כסאות לבאים, התבקשו משתתפי הקורס להביא איש איש את כסאו…

בשנות השמונים יצאה לשליחות מטעם התעשייה הצבאית לאיטליה ואת שהותה שם ניצלה להעמקת ידיעותיה והרחבת היכרותה עם גזעים רבים נוספים. ברצינות ובשקדנות היתה שבה לחופשות מולדת שנוצלו למבחנים על הגזעים בהם התמחתה בזירות אירופה. בסופו של דבר מונתה לשופטת מקיפה וכבר למעלה משלושה עשורים היא שופטת בזירות ברחבי העולם. כפי שכבר הזכרנו, הטיסה שאודותיה אנו מדברים יצאה מנמל התעופה בן גוריון לאוסטרליה ובדרך כלל היא אורכת כ-27 שעות לערך, ומחייבת חניית ביניים בדרך.

מרבית הנוסעים על סיפון המטוס היו שקועים בענייניהם, מי מתנמנם ומי קורא, אבל אצל מושבה של אגי קפסולת זמן אחרת עשתה את פעולתה והיא ישבה וכתבה וכתבה. הסיפור קלח והנה הדפים מתמלאים והולכים. בדרך ארצה, הרעיון כבר היה מגובש ועימו תוספת: חלק מהארועים שנחקקו במוחה תורגמו לזכרונות חזותיים ברורים ואגי החליטה לנסות את כוחה בהמחשת הארועים שרקמה בסיפורה. בתחילה הקוים רעדו מעט… אך עד מהרה הקו קיבל אופי כן ורענן וללא כל הכנה מוקדמת או נסיון המשיכה אגי לשרבט תמונות שנחקקו בזכרונה.

כשחזרה לארץ, אירגנה את הדפים והאיורים והחלה לבדוק כיצד מממשים את הוצאת הספר לאור. הוצאת ספר מחייבת טיפול ולווי של אנשי מקצוע והוצאות הספרים בררניות למדי בכל הנוגע להוצאת ספרים חדשים ובמיוחד אם מדובר בכותבים אלמוניים. לאחר ברור ראשוני החליטה אגי שעליה להביא את הספר למצב בשל יותר במיוחד מבחינת העיצוב והעימוד.

שלושה ילדים לאגי: ענת הבכורה, עודי האמצעי ובן נוסף, אמיר. אגי החליטה להתייעץ עם בתה הבכורה של ענת, תמר, שהיא גם הנכדה הבכורה. תמר (26) אמנית בנשמתה ועוסקת בכל נושא הקרוב לאמנות: ציור, עיצוב גרפי ואופנה.

עד לאותה שיחה, ידעה תמר על עיסוקיה הרבים של אגי אך לא העלתה בדמיונה שאגי שולחת ידה בכתיבה או באיור. הטקסט תאר בצורה מדוייקת את הסיפור של שושה שגם תמר הכירה (לא נוסיף כדי לא לקלקל לכם) אך ההפתעה שנכונה לה כשראתה את האיורים היתה שלמה. ״היה בקו רעננות ומקוריות ואני החלטתי בו במקום לאמץ אותו. במרבית האיורים שמרתי על הקו ולמרות שלעיתים עבר עיבוד יסודי, דאגתי לשמור על המשכו הטבעי והוספתי את הצבע וההבעה מבלי לפגוע בו. איורים נוספים שבחרנו להוסיף צויירו בסגנון דומה ובאותן טכניקות״, מספרת תמר. תהליך היצירה המשותפת בהבאת הספר לדפוס הידק עוד יותר את היחסים בין תמר לאגי ושתיהן היו מחכות בקוצר רוח לפגישות העבודה המשותפות. הספר הלך והושלם והנה כתב היד והאיורים מוכנים וכל שנותר היה רק להביא את הספר לדפוס.

ללא ספק העידן הדיגיטלי שינה את כללי המשחק בכל הקשור לתרבות הצריכה של המילה הכתובה. יותר ספרים אלקטרוניים מהבהבים כדפים וירטואליים הולכים וכובשים טריטוריות. אמנם לא מעט מהכותרים החדשים מופקים בגירסה מודפסת ודיגיטלית כאחד, אך הנבואות שהספידו את הספרים המודפסים עדיין רחוקות ממימוש. רבים (ונכון לעכשיו הרוב המוחלט) מעדיפים לאחוז בספר המודפס על דפי נייר מרשרשים ולשקוע בסיפור מודפס שניתן לקחת למיטה מבלי לדאוג למצב הסוללה או להשתקפויות ממנורה או חלון. אגי ותמר החליטו שהספר שלהן יהיה מודפס וכרוך כדרכם של ספרים מאז ומעולם.

הפקת ספר היא תהליך מקצועי שיש להכיר היטב והשתיים פנו לחפש מו״ל מתאים למשימה. בארץ ניתן למצוא מספר בתי הוצאה לאור העוסקים בהפקת ספרים במהדורה פרטית, אך יש למצוא את זה שמתאים לספר. אגי ותמר לא התעצלו ולאחר סינון ראשוני קבעו מספר פגישות עם בתי הוצאה לאור שנראו להם מתאימים ולבסוף הבחירה נפלה על אורלי לוי מהוצאת אוריון. אגי ותמר ליוו את תהליך ההפקה וסייעו גם בהחלטות העיצוביות עימודיות. לאחר תהליך של מיצוי ועיצוב הופק העתק שמש שהוא תעתיק כמעט מדוייק של היצירה המוגמרת. השתיים התקשו להסתיר את התרגשותן כשחתמו על אישור ההדפסה, והספר נשלח לדפוס.

בשיחת הטלפון בו הזמינה אותי אגי להשקה, שמרה כהרגלה על איפוק. ״זה אמנם לא אנה קרנינה היא אמרה״… אבל ניכר היה שהיא גאה בתהליך ובמיוחד בתוצאה הסופית. ביום ה׳ ה-14 באפריל התכנסו חברים ממעגלי החיים השונים של אגי, משפחה, חברים וכמובן גם כלבנים להשקה חגיגית של הספר. ההשקה נערכה בבניין הדיור המוגן ״עד 120״, שרבים מדייריו באו לחגוג עם אגי שכנתם המתגוררת אף היא במקום עם עם בן זוגה, צבי עגנון. לקראת השעה היעודה המה המקום מוזמנים ובמרכז הארוע עמדו אגי ותמר נרגשות משטף הברכות שהועתר עליהן ושיכורות מריח הדפים המודפסים של הספר יציר כפיהן.

בפינת האולם הועמד דוכן עליו נערמו ספרים ואגי העניקה הקדשה אישית לכל אחד ואחת. עד מהרה הלכה והתמעטה ערימת הספרים ואלו הופיעו בידהם של הבאים מדפדפים בהם וקוראים.

מעט אחרי השעה היעודה הס הושלך באולם, וכדרכן של השקות זמן הנאומים הגיע. ראשון לנאום היה מנכ״ל רשת ״עד 120״ מר אבי קלפה שסיפר על הפעילויות התוססות של דיירי המקום ועל חלקה של אגי בכך, ומיד לאחריו מר יוסי קוסובר יו״ר ההתאחדות הישראלית לכלבנות נשא דברים וחשף טפח מתרומתה של אגי להתפתחות הכלבנות בישראל. צבי, בן זוגה של אגי, הוסיף על אהבתה לבעלי החיים בכלל ולכלבים בפרט, ואחת מחברותיה סיפרה על אגי מהיכרותן רבת השנים. אחרונות חביבות היו תמר ואגי, שסיכמו את המסע המשותף שלהן שקירב בניהן כסבתא ונכדה, ובסיומו הוציאו לאור סיפור שהיה פרטי לגמרי, וכעת יצא לחיים משלו.

לפרטים נוספים: tamarke80@gmail.com

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf