ME_62_lg

מוד ארל – אמנית פורצת דרך

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

 באדיבות גלריית ווילאם סקורד, ניו יורק

Photographs curtesy William Secord Gallery, New York

כיום, שוויון ההזדמנויות הוא עובדה כמעט מוגמרת (טוב, לפחות בחלק ממדינות העולם החופשי). יותר נשים מצליחות להתברג לתפקידים שהיו שמורים לגברים בלבד, הן עומדות בראש קונצרנים ענקיים, ממלאות תפקידי פיקוד ולוחמה בשורות כוחות הצבא והמשטרה ואפילו טסות על בסיס קבוע לתחנת החלל הבינלאומית. כל זאת לא מובן מאליו, וכדאי לזכור שהיו מדינות באירופה שרק בשנות השבעים של המאה ה-20 העניקו זכות הצבעה לנשים (לא איראן, שוויץ דווקא). דרך ארוכה עבר מעמד האשה גם בחברה החפשית ומאבקים לא פשוטים מלווים שינוי זה. עכשיו חישבו: מה היה ״מקובל״ באמצע המאה ה-19?

אמצע המאה ה-19 ידוע בתולדות האמנות כסופה של התקופה הרומנטית, תקופה של גילויים בהם העלו על נס את מאבקו של היחיד על מזבח הרעיון והאידאל. במרבית הארצות ״המתקדמות״ לא היתה רומנטיקה כלל, כי אם כדאיות כלכלית בעיקר. האשה היתה בגדר רכוש, ללא רצון או יכולת לשנות את תפקידה. בחברות החקלאיות היא היתה כח עבודה ומילאה שלל תפקידים: אם, עקרת בית, כובסת, מבשלת ומטפלת בחיות המשק. בחוגי האצולה חייהן הגשמיים של הנשים היו טובים יותר אך לרוב הן חיו ב״כלוב של זהב״ ומרבית הטרגדיות הכתובות ואלו שלא נכתבו עסקו בליבם השבור של בני האצולה.

מוד ארל (Maud Earl) היתה שונה מאוד מבנות תקופתה. היא נולדה בשנת 1864 בעיר לונדון, בשלהי התקופה הויקטוריאנית. המלכה ויקטוריה היתה אמנם מלכה אשה אך העולם באותה תקופה היה גברי מאוד. היתה זו תקופה של שינויים גדולים, המהפיכה התעשייתית כבר חוללה שינויים מפליגים באורח החיים ומעמד הפועלים שנוצר יש מאין יצר עובדות אורבניות וחברתיות חדשות. הציד, שהיה ״ספורט״ השמור לבני אצילים ״ירד אל העם״ וכעת גם אנשים פשוטים יכלו לעסוק בכך. ג׳ורג׳ ארל, אביה של מוד היה צייר בעלי חיים והתמקד בציור של סצינות ציד. גם אחיו, דודה של מוד תומס ארל היה צייר בעלי חיים ופרסי, אחיה למחצה גם הוא הפך ברבות הימים לצייר מן השורה. ציירים אלו היו על תקן הצלם המתעד של ימינו. לא כל אחד יכל להרשו לעצמו להיות מונצח על קנבס. מי שידו היתה משגת היה יכול לבחור את הצייר בעל הסגנון המתאים לדרישותיו וזה היה מנציח אותו בסצינת צייד מפוארת, לבחירתו.

מוד נמשכה לציור וכבר בגיל צעיר נהגה לבלות שעות ארוכות בחדר העבודה של אביה שגם נתן לה את הבסיס הלימודי עימו המשיכה הלאה. ג׳ורג׳ ארל היה צייד בעצמו ועיסוקו משני צידי הסצינה העניקו לו יכולת אבחנה שאותה העביר בצורה מושכלת לבתו. לצד פיתוח כישרונה האמנותי ויכולת הביצוע, הוא הצליח להמחיש את הפרטים הקטנים: יכולת זו תהפוך לימים לכרטיס הביקור של עבודותיה, המצטיינות בדיוק בפרטים ובמיוחד בהעברת ההבעות, שפת הגוף הנכונה והאישיות של כל כלב וכלב. כשבגרה, המשיכה בלימודי האמנות בבית הספר המלכותי (לבנות) ובלטה גם שם כבעלת כישרון ייחודי, טביעת עין והבנה נושא.

התערוכה הראשונה שלה נערכה ב-1884 והיא בת 21 בלבד, גיל צעיר לכל הדעות. תריסר העבודות שהציגה בתערוכה הראשונה היוו את הפתיח לקריירה מרשימה. המלכה ויקטוריה, המלכה אלכסנדרה ואחרים מבני האצולה נשבו במשיחות המכחול ובשליטה המוחלטת בפרטי האנטומיה של בעלי חיים וכלבים בפרט. כאמנית היא בלטה ביכולת שלה להבליט את העיקר והאופייני לכל גזע. בתקופה זו החלה להתגבש הכלבנות המקצועית. מועדוני כלבים החלו לקום בכל העולם המערבי ואנגליה שהיתה החלוצה נתנה את הטון. הגזעים שהחלו לקבל הגדרה וטיפוסיות בנוסף לחלוקה לגודל או למשקל הפכו לחיות מחמד אהובות ובני המעמד הגבוה שהפכו למגדלים הציגו את הכלבים שגידלו בתערוכות נחשבות. מוד מצאה בכלבים הגזעיים את מרכז הוויתה והתמקדה בעיקר בהם. היתה זו החלטה נבונה, ובצד המעמד והרווח הכספי שללא ספק איפשרו לה עצמאות כלכלית יצאנו גם אנו, חובבי הכלבים – נשכרים. תמונות הציד המפורטות מאפשרות לנו ללמוד על טיפוסי הכלבים שחיו באותה תקופה וללמוד על השינויים שהתחוללו בגזעים הללו שחלקם הגדול ממשיך להתקיים גם היום. היכולת שלה לרדת לפרטים מאפשר לנתח את הטיפוסיות, האנטומיה ואפילו האופי כפי שמוקרן מהמחוות והמבט. על כישרונה אין עוררין אך ללא ספק שקהל אוהד בבית המלוכה הוסיף לא מעט להצלחתה שנסקה והלכה.

לקראת סוף המאה ה-19 הציד לא היה נרחב כשהיה, אך לעומת זאת תחום התערוכות הפך תעשייה של ממש. תערוכות כלבים נערכו על בסיס קבוע במסגרת פעילות גזעית או מועדונית כשאחת לשנה תערוכה גדולה ומושכת קהל רב. מחירי הכלבים הגזעיים האמיר ואפילו העיתונות הכתובה של אותם ימים הקדישה למנצחי תערוכות אלה, דיווחים נרחבים.

ב-1897 קיבלה את ההכרה המימסדית החשובה והציגה תערוכת יחיד באקדמיה המלכותית הבריטית. 48 עבודות הוצגו בתערוכה וכל אחת מהן הנציחה גזע אחר, מביאה את המיטב שבטיפוסיותו, בתנועה, במחוות ובהבעה, בצללית ובעיסוק. בעקבות תערוכת היחיד שלה רבות מעבודותיה החלו להילקח כרפרודוקציות לספרים שעסקו בספורט הציד.

בשנת 1908 תריסר מעבודותיה הבולטות הפכו לתחריטים צבעוניים עבור גליון הציד השנתי (Sportsman’s Year). הפרסום וההכרה לה זכתה במולדתה לא עצר בעדה להגר לעיר ניו יורק ב-1916. אם ניתן לחלק את עבודותיה לתקופות הרי שעד המעבר לניו יורק עבודותיה הצטיינו בהקפדה על קוי מתאר מדוייקים ופרטים המעובדים בדייקנות רבה, ובארה״ב הסגנון הקפדני כמו הותר, והקוים הפכו חפשיים יותר, אולי כפי שחשה בעקבות הצעד שעשתה. המוניטין המלכותי והצלחתה האמנותית באנגליה הלכו לפניה והיא הפכה עד מהרה לידוענית בקרב המגדלים המפורסמים שרצו בדיוקנאות של האלופים שיצאו את בית גידולם. בתקופה שבין מלחמות העולם התמסרה לציור דיוקנאות של אלופים אלו אשר בחלקם מוצגים כחלק מהאוסף הקבוע במוזיאון ה-AKC בסנט לואיס (מוזיאון הכלבנות של האירגון הכלבני האמריקאי).

עבודותיה של מוד ארל נמצאות כיום באוספים פרטיים, אצל יורשיהם של אלו שהזמינו אותן ועדיין תולים אותן על כתלי טירות ברחבי אנגליה וסקוטלנד. אחרות, המודפסות על נייר (ליטוגרפיות ותחריטים) חתומות וממוספרות, מופיעות פה ושם במכירות פומביות ומשיגות רווחי מכירה נאים.

עבודותיה של מוד ארל התרכזו בכלבים גזעיים אך גם ציפורים העסיקו והלהיבו אותה, ובתשוקה האופיינית לה, התמסרה להן בשנותיה האחרונות. מוד ארל הלכה לעולמה בשנת 1943 ונקברה בבית הקברות סליפי הולואו  בניו יורק. (Sleepy Hollow כן כן, זה מסרטי האימה).

לאחרונה, הצליחה גלריית ווילאם סקורד לרכוש את מרבית התחריטים שבאוסף ואתם מוזמנים לגלוש לאתרו: www.dogpainting.com

לפרטים נוספים: wsecord@dogpainting.com

 

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf