Hunters palette

לו רק המומיות יכלו לדבר האם היו כלבי רוח במצרים העתיקה?

שם הכותב/ת: ג'ון אנסמינגר

צילום:מערכת חיות הבית

הספר של דרווין “מוצא המינים” עורר בשעתו סערה כאשר התעמת המדע עם הכנסיה. ההשערה שמיני בעלי החיים התפתחו לאורך מליוני שנים בתהליך ברירה טבעית היוצרת גיוון בין המינים (ולא בתהליך בריאה שארך שבוע – פחות יום שבת…) גרם למהפיכה ביחסים המתוחים בלאו הכי שבין הכנסיה למדע. התאוריה לא נהגתה בין לילה ואמנם דרווין פרסם אותה כמכלול, אך תגליות ארכיאולגיות כמו ציורי מערות, תגליפים וכתובות בקברים עתיקים סיפקו רמזים ועדויות לרוב. בעקבות המחקר אודות הגנום ניתן לבצע בדיקת DNA לרקמות שנלקחו ממומיות של כלבים שנמצאו בקברי הפרעונים שבעמק הנילוס. באמצעות בדיקה מעבדתית ניתן לפזר את ערפל ההשערות ולהאיר את מקורותיהם של כלבי הרוח כמו של שאר גזעי הכלבים המוכרים לנו כיום. (הערת המערכת)

איפוליטו רוסליני (1800-1843 Ippolito Rosellini), איגיפטולוג איטלקי, העתיק על צמד לוחות ציורים של כלבים שנמצאו בקברים שונים באתר הקבורה המצרי העתיק בני חסן במטרה להדגים אילו סוגי כלבים ניתן היה למצוא במצרים בשנת 2000 לפנה”ס. הוא וביולוגים נוספים זיהו את הדמיון בין הכלבים הללו לכלבים שהם הכירו מהעת החדשה; כל זאת לפני שיצא ספרו של דארווין “מוצא המינים”, והיה בכך משהו בהחלט יוצא דופן. אם לכלב העתיק היתה צללית דומה לכלב המודרני, קיים בהכרח קשר על פני הזמן והדורות שחלפו. הלוחות של רוסליני הפכו לשיחת היום בקרב ארכיאולוגים שחקרו תרבויות וחלקם של הכלבים בעת העתיקה. סופרים שהתגליות שלהבו את סקרנותם שילבו אותם בספריהם וכך זלג המידע המדעי אל הקהל הרחב.

השפע החזותי שסיפקו הכתובות הססגוניות של קברי המלכים בעמק הנילוס היווה כר פורה לחוקרי העת העתיקה בשטחים רבים.

נסיונות לזיהוי כלבים בתרבות המצרית העתיקה נעשו ע”י מספר לא מבוטל של חוקרים; 9 שנים לפני ספרו של דארווין “מוצא המינים” פרסם סמואל ג’ורג’ מורטון (Samuel George Morton) ספר ובו תאר 12 גזעים מהעת העתיקה, ולפחות 8 מהם הופיעו בלוחות הקדומים של רוסליני. מורטון היה משוכנע כי כלבי שועל, לפחות שני סוגים של גריהאונד, כלבי דם, שפיצים, כלבי שמירה, כלב בית וכלבי זאב היו מוכרים בשושלת ה12- של מצרים העתיקה. חוקר אחר, המילטון סמית (Hamilton Smith 1776—1959) הכיר רק בשני גזעים מאותה תקופה, ומורטון שהתבסס על הלוחות המצויירים שהציג רוסוליני הבטיח לקוראיו שאילו לסמית היתה גישה ללוחותיו של רוסוליני היה מכיר בעובדה שגזעי כלבים מודרניים רבים מגיע מכלבים עתיקים אלו. בספר שפורסם ב-2009 טען דוגן (Duggan) כי ניתן למצוא את אבות אבותיו של הדני הענק בציורי הקיר של הקברים בבני חסן.

ווילקינסון (J.Gardner Wilkinson) כתב ב1857- כי למצרים הקדמונים היו גזעים רבים של כלבים והם חיבבו אותם בדומה לאדם בימינו. “המצרי תמיד היה מלווה בכלבו, בבית ומחוצה לו, וציידים נעזרו בכלבים לצייד במישורים הפתוחים, ביחידים או בזוגות". וילקינסון מעריך כי הכלבים הכריעו את הניצוד וגם שמרו עליו עד להגיעם של הציידים.

אך לא כולם מסכימים שאיוריו של רוסליני מוכיחים ריבוי גזעים בעת העתיקה. אדולף ארמן (Adolf Erman) מונה בתקופת השושלת ה-11 (2134-1991 לפנה”ס) 3 טיפוסים של כלבים בלבד, אם כי מאוחר יותר גם הוא מציין שגזעים נוספים הצטרפו.

לורטט (Lortet), גיליארד (Gaillard) ומאוחר מעט יותר גם האדון (1909 Haddon) זיהו 4 טיפוסים של מומיות כלבים: 1. פרייה (כלב טבעי), 2. טסם (דמוי פרעה האונד), 3. כלב מצרי, 4. שפיץ. הטסם, הנחשב לעיתים כסוג של גריהאונד, מופיע פעמים רבות מכולם בלוחות של רוסליני, ושלא כמו הפרעה האונד של ימינו הוא בעל זנב מסולסל (אולי עדות לקרבה גדולה יותר לכלב הטבעי). האדון ניתחה ממצאים מ-11 גולגלות ו-4 שלדים שהוצאו מחפירות באבידוס והגיעה למסקנה כי כולם פרט לאחד היו כלבי פרייה. יוצאת הדופן היתה גולגולת שכפי הנראה היתה שייכת לתן.

אוסבורן (Osborn) ואוסבורנובה (Osbornova) בפרק “הכלביים” (1998 Canidae) צמצמו אף הם את סוגי הגזעים לאותה תקופה: 1. טסם, 2. גריהאונד זקוף אוזניים ובעל זנב דמוי סיף (מאחורי הכלב המנוקד בשורה האמצעית בלוח XVII של רוסליני), 3. סאלוקי, שמוט-אזניים וזנב דמוי סיף (הכלב המנוקד בשורה האמצעית בלוח XVII) או הכלב מצד ימין למעלה בשורה הראשונה., 4. הפרייה (השמאלי בשורה האמצעית באותו לוח), 5. המסטיף (שמאלי תחתון בלוח XVII או בלוח XVI הצללית הימנית התחתונה), 6. “שאר הגזעים”, אסופה של טיפוסים שלא התאימו לאף אחת מהקטגוריות הנ”ל. הם גם סיפקו מבחר לוחות המציגים סוגים שונים של כלבים שנמצאו במצרים בתקופות שונות. את חלקם הגדול הם סיווגו כ”כלבים בעלי רגליים קצרות ואזניים זקופות” אך למרבה הצער לא ניסו להוכיח במחקרם את הקשר הישיר בין אותם גזעים עתיקים לגזעי הכלבים המודרניים שאנו מכירים כיום.

במאמר מקיף שהתפרסם בשנת 1993 פרשו פאולה וואפנוש (Paula Wapnish) ובריאן הסה (Brian Hesse) את הממצאים שנתגלו “בבית קברות לכלבים” באשקלון. המימצאים שנתגלו (בעיקר גולגלות) הושוו לתרשימיו של רוסליני. למרות מאפינייהם המובהקים של הכלבים (אחידות יחסית במבנה, גודל וצורה) לא ניתן לקבוע בוודאות אם מדובר בגידול מוכוון או בכלבים טבעיים . בהיעדר ראיה חותכת על גידול מוכוון הם הגדירו את קביעתם של לורטט וגיליארד כ”בלתי מבוססת”. האמירה כי כפי הנראה אין גידול מוכוון ע”י בני אדם אינה עונה על השאלה כיצד נוצרו אותם זנים מובהקים שנשתמרו במומיות. יש להניח כי טיפוסים שונים שנוצרו אם באופן טבעי או ע”י מוטציות טופחו ונשמרו בגלל הערך המוסף שלהם. גידול דומה (טבעי, מוכוון למחצה או מוכוון) התרחש יש להניח באזורים אחרים (כמו יוון העתיקה למשל). כך גידלו הקדמונים טיפוסים דומים לטיפוסים דומים ע”מ לשמר תכונות אותם הם רצו לחזק ולהנציח (מהירות, יכולות עיקוב וכדומה).

מכאן נשאלת השאלה- אילו טיפוסים רצו המצרים לשמר? אם ניקח את הפרייה שחי בעת העתיקה, “כלב הרחוב” של מצרים; אילו טיפוסים אחרים הופרדו? האם כלבים מולוסרים יובאו בשלב מסויים, לא נמצא לכך כל סימן בתצורה של הגזעים המצריים העתיקים (שהיתה חייבת להשתנות בעקבות שינוי כה בולט בכל מאפייניהם). המצרים לא באו ליצור סוגים חדשים של כלבים; הם גידלו את הגזעים שהו קיימים באותה תקופה – ואם כך, אילו גזעים היו בנמצא?

ציורי הקיר מראים בדרך-כלל כלבי צייד, לרוב כבני לוויה לאנשי אצולה. הם מציגים אזניים זקופות או שמוטות ונראה היה שהצטיינו ביכולת למרדף מהיר. בחלק מהציורים מתוארות תחרויות שונות בין הכלבים בשטחים פתוחים. באיורים מסויימים נראה כי יש לכלבים קולרים אליהם חוברו רצועות. בקברו של תות אנך אמון נמצאו איורים של כלבים במהלך קרב (אם כי הם נדירים באמנות המצרית הקדומה).

 

כלבי רוח במצרים?

גם הכלבים זקופי האזנים ומסולסלי הזנב וגם הכלבים שמוטי האזנים וזקופי האזנים בעלי זנב ישר לעיתים קרובות נקראים גרייהאונד, אם כי שמוטי האזניים נחשבים לרוב כסאלוקים. חלק מהחוקרים הניחו כי קיים קשר גנטי ישיר בינם לבין הכלבים המודרנים בעלי מאפיינים דומים, אך רוב החוקרים מאמינים כי מדובר בצללית דומה בלבד. בהעדר עדויות כתובות מבוססות-קיימת הסכמה כי גזעים אלו הם כלבי רוח העושים שימוש בחוש הראייה למטרות צייד (Sight Hounds). מדוע אם כן אנו מוצאים 2 טיפוסים? ההסבר ההגיוני הוא שהם הגיעו ממקורות שונים. הטסם (פרעה האונד) – אזנים זקופות, זנב מסולסל – הופיע ראשון באמנות המצרית ולכן הינו ככל הנראה הגזע המקומי הטבעי (native) לחלקים ניכרים של מצרים בעת העתיקה. הטיפוסים בעלי הזנב הישר הגיעו ממזרח ואולי הפכו לפופולרים בגלל שהיו מהירים יותר ממסולסלי הזנב או בשל צורתם (או סיבה אחרת).

כיצד שמרו על ההפרדה בין הטסם לכלב הטבעי (פרייה)?

כלבי הרוח הופרדו מכלבים אחרים לאורך כל ההיסטוריה ובתרבויות אחרות כמו זו של מצרים בעת העתיקה היו “בעלי ייחוס”. בימה”ב כלבי הרוח חיו בתוך הטירות וחלקו את חייהם עם בעליהם בעוד יתר הכלבים חיו במכלאות. באנגליה נאסר על פשוטי העם להחזיק בהם והם הורבעו רק בינם לבין עצמם. הסאלוקים זוהו כציידים מוכשרים ובעלי ערך גם ע”י הבדואים שגידלו אותם יחד איתם באוהליהם.

ההנחה שגזעים מסויימים הופרדו מאחרים הינה היפוטתית, אך מתוך התבוננות בציורים ניתן לראות כי ישנם כלבים שמופיעים מתחת לכס המלכות של פרעה, מה שמביא למסקנה שחלק מהכלבים חיו וגודלו בתוך חלל המגורים. ארכיאולוגים זיהו מכלאות כלבים; תמונה מהשושלת החמישית (2494-2345 לפנה”ס) מראה אדם מוליך כלבים בעזרת רצועות, וניתן לראות שמדובר בשני סוגים שונים של כלבים, כשלכל אחד מהם תפקיד שונה: העליונים (שפיץ או מולוסר) לאיתור והרחה, והתחתונים (טסם) להכנעה של הטרף. על פי האיור המצורף ניתן לשער כי הם הוחזקו ברצועות עד הרגע המתאים בו נדרשו לפעול (האדם אוחז ברצועות ומצביע על אריה התוקף שור).

גם אם ההנחה כי ההפרדה בין הגזעים הטבעיים לכלבי הרוח לצורך שימור תכונותיהם היפותטית בלבד, עדין לא ברור איך נוצרו הטיפוסים הללו מלכתחילה, במיוחד אם חושבים, כמוני, שטיפוסי הכלבים לא נוצרו מתוך גידול מוכוון ומסודר. נחזור לכך לאחר שאסקור את סוגי הכלבים שניתן בצורה ברורה וחזותית לזהות מציויר הקיר ומהמומיות בקברים המצריים.

כלבים קטנים

מחקר שנערך לאחרונה מראה כי כלבים קטני גוף התפתחו בשלבים מוקדמים של ההסטוריה של ביות כלבים, באזור המזרח התיכון לפני למעלה מ12,000- שנה. אם כי קיימות אסכולות שאינן מקבלות את המזה”ת כערש הביות הכלבי. לכלבים קטנים יש יתרון גדול בהקשר לתהליך הביות שלהם: הם אינם דורשים הרבה מזון ואינם מהווים סיכון משמעותי לבני האדם. ייתכן כי הם היו הראשונים שהוחזקו בשולי הכפר כדי להזהיר מפני פולשים וככל הנראה גם הוכנסו להיות כלבי הבית הראשונים. ניתן להסיק מציורים מצריים כי הפרעונים החזיקו כלבים קטנים בתוך הבית. באיור ניתן לראות כלב שמוט אזניים בעל קולר ששימש כנראה לציד, ולרגליו שני כלבים קטנים ללא קולר.

כלבי פרייה

נדירים יחסית באמנות המצרית, אם כי רוב המומיות שנמצאו הינן של כלבים מסוג זה. במחקר של בני הזוג מנצל מ-1948 הם חילקו את כלבי הפרייה לארבעה טיפוסים, כשלאחד מהם מורפולוגיה מובהקת של גריהאונד/סאלוקי. יש להניח כי כלבים מסוג טסם חברו מפעם לפעם ללהקות כלבי הפריה וככל הנראה גם אומצו ע”י החקלאים כדי לשמור על הבתים והעדרים, כמו שהם עושים בימינו.

מולוסים

מקור הגזעים הללו עתיק יומין, ככל הנראה אבותיהם של המסטיפים, כלבים גדולים בעלי לסתות חזקות ששמשו בתחילה כרועים והתגלגלו להיות כלבי מלחמה. הם הגיעו למצרים בין השושלת הראשונה לשלישית, דרך קשרים עם התרבויות המסופוטמיות. הם אינם מופיעים בצורה ברורה בציורים ובדרך כלל נראים כמו כלבי שפיץ מגודלים או כלבי רוח כבדים.

כלבים טרום עידן השושלות (1993), ע”פ החוקר ביינס (Baines).

תגליף מצרי קדום, המתוארך לתקופה שלפני עידן השושלות ניתן לזהות 3 סוגים של כלבים מבוייתים וקולר על צווארם. הדבר הבולט בשלושת הטיפוסים הינו האזניים השמוטות, (הטיפוסי לגורים של גזעים טבעיים מקומיים מצריים), כלומר גזע ספציפי כל שהוא. הסממן הברור ביותר להיותם כלבים מבוייתים הינו הקולר שלצווארם המבדיל אותם מכלבי פרא. הזנב ישר, מסולסל או בצורת בורג, כל אלו כמו גם האוזניים השמוטות מאפיינים מובהקים למדי של הגידול המוכוון. לוח קדום מראה 2 דמויות של אנטילופות ויעלים כששני כלבים שמוטי אזניים תוקפים אותם. (התגליף נוצר כבסיס לכלי לטחינת איפור לעיניים לצרכים טקסיים והיווה סמל סטטוס). גם על ניצב של סכין קדומה ניתן להבחין בצלליתו של כלב בעל אזניים זקופות – מזכיר במבנהו את המולוסרים או את כלבי הרוח הגדולים. כל שלושת הסוגים של כלבי הרוח ניתנים לזיהוי באמנות הטרום שושלתית. כפי שראינו בתגליפים, הכלבים אינם נראים תמיד בחברת ציידים, אלא גם כעוסקים בעיניניהם. השימוש בכלבים כחלק מהפמליה של המלך כסמל לכוחו פסק בתחילת השושלת הראשונה.

ביינס טוען כי תשומת הלב המוקדשת לכלבים מבוייתים מקורה בתחרות בין האליטות; כלבי צייד טובים היו יעילים יותר לציד אך היוו גם סמל סטטוס. הטיפוסים המטופחים הופרדו משאר הכלבים שחיו בסביבתם. מגמה זו נשמרה לאורך התקופה הטרום שושלתית (3000-4000 לפנה”ס). גם תאורי הציד עברו שינוי, במקום לתאר את המרדף או את רגע התפיסה החלו בצורה סימבולית לציין את סוגי בעלי החיים ומספרם כשהכלבים מופיעים כסוגרים את שורת הצלליות כאמצעי שאחראי על לכידם (בדומה לציון מס’ ההפלות מתחת לתא הטייס במטוס קרב).

בקערת חרס מ-4000 לפנה”ס נראים כלבים ברצועות, מזוהים כפרעה האונדס ומתאפיינים בזנב קצר ומסולסל. הרצועות אחוזות בידיו של צייד המחזיק קשת. נראה כי הבליטות המצויירות על צווארם של הכלבים אינן מיועדות לרצועות וכי אלו למעשה פעמונים.

למרות שללא ספק כלבים שמשו לרעיית עדרים באותה תקופה, לא היה זה “סקסי” להראות את חיי היום יום המוכרים לכל ועל כן לא הופיע בין הנושאים שעניינו את הכותבים והציירים של התקופה. אכילס גוטייה (Achilles Gautier חוקר שהתמקד בארכיאולוגיה בדגש זואולוגי) צוטט באחד מהכינוסים המדעיים כי לא מצא סימנים השוללים גידול מוכוון של כלבי ציד בתחילת המאה הרביעית לפנה”ס עת החלו להתגבש הבדלים חברתיים. לצייד כמקור מזון היתה חשיבות שולית – פחות מ-2%, ואחזקת כלב ציד יחד עם הזמן הנדרש לכך נשארו בגדר תחביב של החברה הגבוהה. בדומה לחברה האירופאית בימה”ב, מיומנות הציד היתה חלק מהפגנת כוח והוכחה ליכולת השליטה בכלי נשק.

שלדי כלבים נמצאו חנוטים בקברים מהתקופה הטרום שושלתית יחד עם חיות אחרות, מבוייתות ולא מבוייתות, כמו צבאים (שנועדו להיות ניצודים בעולם הבא). לעיתים נמצאו הכלבים החנוטים בקדמת קברים של נשים וילדים ונראה כי הונחו שם כדי להגן עליהם. כלבים מטיפוסים טבעיים יותר זכו לתשומת לב מופחתת. אולם לא רק בני אצולה קברו את כלביהם איתם, גם אנשים ממעמדות חברתיים קברו את כלביהם יחד עם יקיריהם ואף הניחו לידם קערת מים למסע בעולם הבא, מה שמצביע על קרבתם וחשיבותם של בעלי חיים אלו.

חלק לא מבוטל של ציורים נחקקו על גבי סלעים. וינקלר (Winkler) חקר אבן בו מתוארת סצינת צייד של גריהאונד ובעלי חיים נוספים (נמצאה בשנת 1938 ונוצרה ע”י תושבי עמק הנילוס הקדומים). בחלק מאמנות הסלע מופיעים כלבי הרוח (פרעה האונד) עם זנב מקופל, אם כי לאחרים יש זנב ישר יחסית וקצר. עדות נוספת לכלבים מבוייתים הינה הכלבים המצויירים בתוך הסירות (סטורמיר, 2009). גם סטורמיר זיהה כלבי פרעונים באמנות מאותה תקופה.

 

אמנות חקוקה בסלע ועפיפונים במדבר

באמנות החקוקה בסלע ניתן למצוא את צלליליותהם כלבים גם בהקשר של “עפיפונים במדבר”. מושג זה נטבע ע”י טייסי חיל האוויר המלכותי שטסו מעל לאזור במלחמת העולם הראשונה. מן האוויר הם הבחינו במבנים בצורה של עפיפון או משפך שנראים ומצויים בירדן, סוריה, ערב הסעודית, ישראל ומצרים. צורות אלו נוצרו מאבני שדה מקומיות שנערמו לכדי חומות נמוכות ואורכן השתנה ממקום למקום.

בתחילה סברו שמדובר בסוג של גדרות לריכוז העדרים, אך היות והבדואים עדין משתמשים במתקנים דומים המסקנה הרווחת היא כי הם שימשו למטרות צייד של איילות. לא נמצאו עצמות בע”ח בסמוך למבנים וזאת מפני שהטרף נלקח למקום אחר לצורך בישול ועיבוד (באזורים אלו נעשה שימוש בכל משאב ולא הושארו כל שיירים מאחור). “העפיפונים” ננטשו עם השנים; שינויי אקלים, צייד-יתר, ירידה בכמות האוכלוסיה ושינוי המבנים החברתיים בקהילות המקומיות יכולים להיות חלק מהסיבות לכך. החוקר הולצר (Holzer) מכנה את המבנים הללו “זרועות קרקעיות” ומתאר אותן באורך משתנה בין עשרות למאות מטרים ובגובה של כחצי מטר.

את תהליך הצייד בעזרת כלבים ו”עפיפונים מדבריים” ניתן לראות חקוק על גבי אבנים וסלעים. ניתן להבחין בכלבים המסייעים במרדפם לכוון את בעלי החיים לתוך המשפך הבנוי מחומות האבן. בציור אחר נראים כלבים ובני אדם רועים איילות כשהכלבים מטרידים אותן. מתחריטי סלעים שנמצאו בסוריה ניתן להסיק כי הכלבים גם צדו וגם הובילו את טרפם. בשנת 1928 מתאר החוקר אלואיס מוסיל (Alois Musil) ציד אופייני של צבאים ע”י שבט רוואלה (Rwala) הבידואי: ”באל מנצר צבאים מובלים לתוך מתחמים נרחבים, הבנויים בצורת שתי לולאות שביניהן פתח צר, בדומה לספרה “8”. צמוד לקירות, בחלקים הנמוכים שלהם, מפוזרים בורות עמוקים. עדר של צבאים מובל לתוך הלולאה הראשונה. בתחילה הם הולכים בשקט, אך לאט לאט מתחילים להיבהל, לרוץ ולנסות לעבור במהירות דרך הפתח הצר אל הלולאה השניה. אך את הפתח חוסמים גריהאונד, סאלוקי, שתוקפים את הצבאים. החיות המבוהלות רצות לאורך הקירות וקופצות מעל לחלקים הנמוכים של הקירות – ונופלות הישר לתוך הבורות שנחפרו שם”. בנוסף לשיטה זו, מציין מוסיל שהבדואים נעזרים בגריהאונד סאלוקי גם במישורים הפתוחים, לעיתים בשילוב בזים.

בלוח הנקרא “לוח הציידים” ניתן לראות חיות בר מובלות בין שתי שורות של ציידים, בטכניקה שדומה לשיטת הציד של ה”עפיפונים”. בין המינים המוצגים זאב ושועל נבדלים בתנועה שלהם; אחד מהם אפילו רץ בכיוון ההפוך. הם אולי מייצגים טורפים טורדנים או כלבים מבוייתים הנראים כזאבים וכשועלים המשמשים כחלק משיטת הציד. דבר זה יכול להצביע על השימוש הראשוני של כלבים בצייד – להטריד ולהפחיד את הטרף ובכך לסייע לצייד לעשות את מלאכתו.

למרות שההשוואה בין-תרבותית בהתייחסות לכלבים, במיוחד כשמדובר ביבשות שונות (וגיאוגרפית מבודדות), היא חסרת ערך, חשוב לציין כי גם באמריקה (קליפורניה) הילידים המקומיים נעזרו בכלבים כדי להוביל עדרי איילים צפוניים לתוך גאיות. בצפון האוקיינוס השקט נהגו שבטי הציידים המקומיים לבודד נקבות מיוחמות של כלבי צייד משאר כלבי המרעה.

הגנטיקה של כלבי הרוח

ישנה עדות לכך שכלבי רוח עסקו בציד בהיקף משמעותי כבר בשנת 4000 לפנה”ס ואף אלפי שנים קודם לכן – כלומר יותר ממחצית תקופת הביות. אין זה מפתיע כי מחקר הגנום הכלבי מצא כי כלבי רוח מתאימים לקבוצות מסויימות. במחקרו רחב ההיקף על היחסים בין הגזעים בגנום הכלבי, חילק החוקר ואנהולדט את כלבי הרוח לשתי קבוצות. מרבית כלבי הרוח בקבוצת ה-Sight Hounds – גריהאונד, וויפט, אייריש וולפהונד, סקוטיש דירהאונד, בורזוי, אפריקניס (כלבי הפרייה הדומים של אפריקה), ובשולי הקבוצה בין קבוצת כלבי הרוח (Sight Hounds) לדמויי המסטיף – הרידג’בק הרודזי. בקבוצה השניה – כלבים עתיקים ושפיץ – נמצאים האפגני והסלוקי. כלבים עתיקים הם גזעים המופיעים במקורות קדומים (מעל 500 שנה). הבסאנג’י, לעיתים מקושר לכלבי הפרייה המצרים או הטסם (הפרעה האונד), נכלל גם הוא בקבוצה זו. מחקר זה מראה כי הבסאנג’י הינו אחד הגזעים העתיקים ביותר ששרדו.

אמנם הדרך עוד ארוכה במחקר הגנום, אך ה-DNA שנלקח מהמומיות שנמצאו בקברי הפרעונים יכול להוות קצה חוט של ממש. לא קשה לנחש את ההד שיתקבל אם תמצא קרבה בין דגימות ה-DNA של המומיות לבין ה-DNA של כלבי הפרייה, הבסאנג’י והסאלוקי המודרניים.

האם כלב הטסם נעלם מאחר והוא התמזג עם כלבי הפריה, בעוד הסאלוקי שמרו על מאפייניהם הנפרדים במהלך התקופה של התפשטות האיסלם? גם תשובה על שאלה זו כמו גם על אחרות עשויות לעלות ממחקרים אלו.

חשוב לציין כי מציאת דמיון גנטי בין הגזעים אינו מסביר כיצד הגנטיקה של בעלי החיים באה לידי ביטוי במבנה אנטומי ייחודי. כאשר יתבהר הקשר הגנטי של התכונות של כלבי הרוח יהיה קל יותר לקבוע אילו תכונות היתווספו להם מגזעים אחרים ואילו תכונות נותרו מקוריות שלהם ויבהירו בצורה מדעית את ההיסטוריה האמיתית של הגזע.

לווטננט (סא”ל) צ’ארלס המילטון סמית (Charles Hamilton Smith)

אני מאמין כי המילטון סמית הציע היפותזה העשויה להיות נכונה ביותר, עשרות שנים לפני דארווין. מחבר נפלא זה תיאר גריהאונד באופן המתאים לכמה גזעים של כלבי רוח:

“בגריהאונד, מישור האף מאורך מאוד ומוגבה מעט, עובר את המצח כמעט עד העורף, הראש כולו צר וחד, אזניים קלות, תלויות למחצה, צוואר ארוך, מותנית מקושתת באופן משמעותי, הבטן אסופה למעלה, החזה שקוע, גפיים מעודנות ומאורכות, האחוריים מוגבהים מאוד: כל המבנה מדגים אלגנטיות מרשימה ביותר… נועד מטבעו לצוד במישורים הפתוחים, העיניים בולטות וצלולות. אין צורך בחוש הריח, כאשר בשעת ריצה במהירות גבוהה כל כך הם נדרשים לנשימה חופשית בדרך למטרה. גריהאונד אנגלים ידועים ביכולתם לרוץ 8 מייל ב12- דקות במרדף אחרי ארנבת, שלבסוף צנחה ומתה, לא כולל ריצה הלוך-וחזור ופניות אשר בהכרח רק הגבירו את המהירות והמאמץ”.

מתוך בחינה של עתיקותו של הגזע והקשר שלו למישורים הפתוחים העריך סמית כי מוצאו בשרשרת ההרים הגדולות של אסיה. הוא הניח כי היכן שנמצאים הגזעים האנרגטיים והגדולים מתוך המין המקורי שם המקור הראשוני שלהם. הוא תיאר את תפוצת סוגי כלבי הציד לפי הנחת הייסוד שלו:

ממזרח להודו במישורי הדיקאן ניתן למצוא כלבי צייד (גריהאונד) גדולים מאוד. ממערב הגזע הפרסי רב-העוצמה. מצפון לים הכספי הגריהאונד הקשוח של טאטר ורוסיה, ומשם אנו עשוים להסיק שהם הובאו יחד עם מושבות העמים הנודדים מערבה, על פני הדרדנלים, ע”י שבטים קלטים קדומים וטקטונים מאוחר יותר, לאורך צפון גרמניה ועד בריטניה. בנדידתם של תושבי הנילוס התחתון הם לקחו את הגזעים איתם, והם יכלו לעשות זאת מאחר והכלבים כבר היו מבוייתים.

בבחינת אמנות פרסית מהתקופה הפרהיסטורית ועד ימינו נראה כי בסביבות 3000 לפנה"ס ניתן לראות כי כלב הציד השתנה במבנהו. מכלב בעל צללית כחושה ונתונים המעידים על יכולת לפתח מהירות גבוהה בדומה לגריהאונד, הפכה הצללית לכבדה יותר, בדומה למולוסר. הכלבים הקלים יותר צדו בעלי חיים כמו צבאים והכבדים צדו חזירי בר. ניתן להניח אם כן שהכלבים מהסוג הקל הינם סוג של כלבי רוח.

מסקנותיו של ואנהולט (vonHoldt) אינן מציבות את הגריהאונד האירופי יחד עם הסאלוקי באותה קטגוריה. אך יש לבדוק לעומק האם אכן כה נבדלים גנטית כלבי הרוח זה מזה. קבוצה גדולה אחרת החוקרת את מקורות הביות הכלבי כבר זיהתה מוקד אחד במזרח אסיה. כך שלמרות שע”פ סמית לא יתכן בסיס גנטי ברור אחד אני מקווה ששם אוכל למצוא את מקורותיהם של כלבי הרוח.

מסקנות

תהליך הביות של כלבים החל לפני כ-18,000 שנה; השימוש בכלבי רוח החל ככל הנראה מוקדם אף יותר, עם תחילת היווצרותן של התרבויות האנושיות. מכאן ניתן להסיק כי ההפרדה הגנטית של כלבי רוח מכלבים אחרים הינה אחד הארועים העקיבים הראשונים בהסטוריה האבולוציונית של ביות הכלבים. זה עשוי להסביר גם את קיומם של טיפוסים קבועים במצרים העתיקה ובתרבויות עתיקות אחרות באזור אגן הים התיכון. כלבי צייד בעזרת ריח (Scent Hounds) היו חשובים יותר בצייד באירופה, אך כמה טיפוסי כלבי רוח נשתמרו גם שם. מחקר גנטי מעמיק של המומיות במצרים עשוי לשפוך אור נוסף על ההסטוריה של כלבי הרוח.

תודות לבריאן דוגן וריצ’ארד הוקינס על עצותיהם המועילות, אותן (אם להיות הוגן כלפי הקוראים שלהם) אינני לוקח תמיד. תענוג להיתדיין עימם.

על המחבר

ג’ון אנסמינגר הוא עו”ד וסופר. לאחרונה ראו אור 2 ספרים בנושאים כלבניים פרי עטו -כלבי עבודה ומשטרה (Police and Military Dogs Taylor & Francis/CRC Press 2011) וכלבי שירות ועבודה (and Service and Therapy Dogs in American Society Charles C. Thomas 2010). ג’ון משמש בתפקידים מרכזיים באירגונים מקצועיים והתנדבותיים שונים בתחומים כלכליים הקרובים בתחום עיסוקו המקצועי ומכהן בהם כפרופסור נלווה. כמו כן ג’ון משמש כעורך ביטאונים מקצועיים שונים (חוקי מיסוי, מימון מחד ומאידך בתחומים הנוגעים לזכויות אדם וזכויות הפרט) ג’ון וקלואי, כלבת השירות שלו מסייעים בהתנדבות בבתי אבות, בתי חולים, ומוסדות שונים בהם נוכוחותם מביאה מזור לנצרכים.

בנוסף לשלל עיסוקיו, ג’ון מפרסם מאמרים בנושאים שונים בבלוג שלו Dog Law Reporter (מומלץ ביותר (!) וכתובתו doglawreporter.blog spot.com).

ג’ון ואשתו ג’ואן מחלקים את זמנם בין סטון ריג, ניו-יורק ופניקס, אריזונה.

למאמר המלא, הקליקו

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf