puli3

כלבי הרועים של מרכז אירופה – חלק ב׳

שם הכותב/ת: איתן הנדל

צילום: פרנק היימן, אליס ואן קמפן והאנציקלופדיה של רויאל קנין

בגיליון הקודם פרשנו את המתווה שלאורכו התפתחו טיפוס הרועה הקונטיננטלי. כלבי הרועים הפכו ליד-ימינו של הרועה, והיו צריכים להתמודד עם קשת תרחישים רחבה שהפכה אותם לרב-תכליתיים ובעיקר חדי-חושים ותגובה.

במאה ה-19 רבים מתושבי אירופה עסקו בחקלאות, ועדרים גדולים, בעיקר של צאן אך גם בקר, רעו בשטחי מרעה לאורך כל השנה. את העדרים הללו רעו כלבי רועים יעילים ורבי-תושיה. הטיפוסיות, הפרופורציות או צבע הפרווה לא היו שיקולים בבחירתם, והמחיר ששולם עבור כלב רועים מאומן ומיומן היה לעתים שווה-ערך למשכורת שנתית של רועה. רק במחצית הראשונה של המאה ה-20, כאשר מרבית כלבי הרועים מצאו עצמם מחוסרי עבודה, החלו מגדלים (לא תמיד רועים) לשים לב לטיפוסיות, אותה תיארו בצורה סדורה בתקנים שהוגשו להכרה בפני הארגון הכלבני המקומי ומשם ל-FCI העולמי.

אם נדרים מארצות השפלה, נגיע לצרפת. בשני אזורים סמוכים, עמק ברי (שגם העניק לגבינת הברי המפורסמת את שמה) ועמק הבוס, התפתח טיפוס נוסף של אותו גזע. ה-(Berger de Brie) הבריארד, וה-(Berger de Beauce) הלוא הוא הבוסרון. שני הגזעים נראים שונים לגמרי אך שניהם התפתחו מאותו טיפוס ממש. הבריארד מציג פרווה ארוכה בצבעים אחידים (למעט פרווה בצבע חום או מהגוני שאינה טיפוסית). הבוסרון מופיע בצבעי בלק אנד טן כשהצבע החום עמוק וחם העניק לו את הכינוי "גרביים אדומות". לבוסרון צבע נוסף, הרליקווין הדומה הרבה יותר לצבעי מרל.

פרנק היימן, מגדל בריארד (צלם מחונן, וגם אחד העורכים באנציקלופדיית רויאל קנין החדשה 2013) בספרו "הבריארד" (1982) פורש את המסכת ההיסטורית של אותו טיפוס שהתפתח בגרמניה ובארצות השפלה. בעבר התחבורה לא היתה כה מפותחת ובהעדר מערכות דרכים נוחות ובטוחות לשימוש, התפתחו באזורים גאוגרפיים שונים, טיפוסים מקומיים. הבריארד אופיין באוזניים שמוטות ובפרווה ארוכה ואילו הבוסרון הציג פרווה קצרה ואזניים נפולות למחצה. בעבר נהגו לקצוץ את האוזניים כך ששני הגזעים הציגו אוזניים מקוצרות וזקופות. בגרמניה ניתן היה למצוא טיפוס דומה וללא ספק עמד בסוף המאה ה-19 ברקע פיתוחו של הדוברמן. בגרמניה, הולנד או בלגיה ניתן למצוא תאורי ציד לרוב, אך כלב הרועים היה פחות חשוב ולא הוזכר כמעט. בצרפת לעומת זאת, כלבי הרועים תועדו בהרחבה וניתן למצוא עדויות לטיפוס זה כבר במאה ה-16. למעשה בתחילה אפילו בופון בספרו הנודע התייחס אליהם כאל שני וריאנטים של אותו גזע. לשני הגזעים סממן משותף לגזעי רועים נוספים, שתי אצבעות נוספות בכפות האחוריות. אין כל תועלת באצבעות מיותרות אלו, והן חלק מהמסורת שהרועים מייחסים לכלבים אלו. היעדר אצבע כזאת (אחת או שתיים) היא שגיאה פוסלת ובתקנים המודרניים של היום מופיע ניסוח זהה בנוגע לנקודה זו בשני הגזעים. הבוסרון והבריארד חייבים במבחן עבודה והם מוכיחים עצמם היטב ככלבי שירות מהמעלה הראשונה ותפוצתם בהתאם, הרבה מעבר לגבולות צרפת.

טיפוסים דומים לבריארד ולבוסרון ניתן למצוא גם באזורים נוספים של צרפת ואירופה. מעט קל יותר, ומזכיר מאפיינים של הבריארד מחד ושל הבוסרון מאידך, נמצא הרועה הפיקארדי (Berger Picard) המופיע אף הוא בכתובים כבר בימי הביניים. למעט אזניו הזקופות, וגודלו המעט קטן יותר שאר מאפייניו כמעט זהים לטיפוס הבוסרון/בריארד. הבוסרון והבריארד מעט האפילו עליו, וכך רק בשנת 1922 נכתב תקן לגזע. סממן ההיכר שלו הוא הפרווה הקשיחה והארוכה ואוזניו הזקופות. מבחינת מבנה, הוא דומה מאוד לטיפוס הזאבי והפרווה הגסה והעבה מטשטשת את צלליתו. פרוותו הזיפית והקשיחה מעניקה לו הגנה מצוינת בחודשי החורף. שלא כמו הבריארד והבוסרון, הגזע ידע עליות ומורדות ותלאות הגידול שלו ניכרים בתפוצתו שאינה יוצאת מעבר לתחומי צרפת. מועדון לגזע הוקם בצרפת רק בשנות ה-50 של המאה הקודמת, אחרי שהגזע נעלם כמעט לגמרי לאחר מלחמות העולם.

בשנת 2005 יצא לאקרנים סרט הרפתקאות לכל המשפחה המבוסס על ספרה של קייט דיקאמילו (Kate DiCamillo) "הכל בגלל ווין דיקסי" העוסק במעלליו של כלב מעורב שובב במיוחד. על העטיפה של הספר צולם כלב רועים פיקרדי וכאשר הסרט עובד לתסריט, ביקש ווין וונג, הבמאי של הסרט, למצוא כלב הדומה ככל שניתן לכלב שתצלומו על כריכת הספר. עד מהרה חמישה רועים פיקארדיים גזעיים למהדרין הובאו לארה"ב לצורך הצילומים, וכך קרה שבין לילה הרועה הפיקרדי הפך לסלבריטי בארה"ב. אך לא הכל הלך למישרין וכמו במקרים אחרים בהם גזעים מסוימים התפרסמו בן לילה נקלעו כלבים רבים מן הגזע שלא בטובתם למשפחות הלא מתאימות.

למרות היותו חייב במבחן עבודה, והיותו כלב עבודה מעולה, לא נמצא אותו בתפקידי שיטור ולמרות ביצועים מצוינים מגדליו ברובם עושים בו שימוש לייעודו הבסיסי, רעייה ושמירה על עדרים.

בחצי האי האיברי, ניתן למצוא את תאומו של הבוסרון, כלב הרועים המיורקי (Ca De Bastier). מקורו מהאיים המיורקים; ישנם שלושה איים והאי המרכזי והמפורסם ביותר הוא פלמה דה מיורקה (למרות שהעיר איבזה הנחשבת לבירת המסיבות העולמית ממוקמת דווקא באי הדרומי). במרבית מאפייניו כלב הרועים המיורקי זהה לבוסרון. ישנם שני וריאנטים לגזע, שיער קצר ושיער ארוך (מזכיר לכם משהו?). מאחר ומיורקה שוכנת ממול לחוף המזרחי של צרפת, הדייג תפס חלק חשוב בפרנסת התושבים. כלב הרועים המיורקי השתלב היטב גם בסירתו של הדייג. הגזע חדש יחסית וה-FCI הכיר בו בשנת 1980 לאחר שהמגדלים המקומיים קוממו את הגזע ועמדו בתנאי הסף להכרה בינלאומית. מאז כלב הרועים המיורקי עושה את צעדיו בעולם הכלבני. סיבולתו וקשיחותו הפכו אותו למוערך מאוד בארצו, אם כי אינו נפוץ מעבר לגבולות ספרד. זהו גזע קשוח המסתפק במועט, סתגלתן ויציב. מבנה גופו האלגנטי אינו מעיד על חוסנו ועוצמתו והוא עומד בעבודה קשה ומגן בחירוף-נפש על בעליו ורכושו. הכפות אינן כפות אסופות אלא כפות ארנבת, המאפשרות אחיזה יעילה יותר על התוואי הסלעי של האי. אורך גפיו וסיבולתו מאפשרים לו תנועה חופשית גם בתנאים בהם כלבים מגזעים אחרים היו מתקשים. מעניין לציין שהתקן (בשפת המקור הספרדית) מציין שהוא יכול להיוולד עם אצבע מיותרת אחת או שתיים. במקרה שכזה ההתקן מורה שיש להסירן.

הרועה הברגמסקי (Cane da pastore Bergamasco) הוא כלב רועים המציג פרווה ארוכה ההופכת לגדילים (ראסטות) כאשר הפרווה מתארכת. בגודלו, הוא מעט קטן מהבריארד, אך מתחת לפרוותו הסבוכה מבנה הגוף זהה כמעט לגמרי לטיפוס הקונטיננטלי. למרגלות האלפים, ובמיוחד בעמקים הסובבים את העיר ברגמו, גידלו בני המקום עדרים אותם רעו כלבי רועים בעלי שיער ארוך. למרות שרבים מגזעי הרועים מציגים פרווה בהירה, הברגמסקו מציג גם פרווה בצבע אפור או צבע קש ואף בגווני אדמה כהים יותר עד לצבע שחור. הברגמסקו מהיר ללמוד ומציג כמה מאפיינים ייחודיים. הוא מתפקד היטב גם בגבהים של מעל 2,000 מטר כאשר העדרים עולים ללחוך בעמקים הגבוהים יותר בתקופות הקיץ. הוא עובד ביעילות, עצמאי או בקבוצה. פרוותו הייחודית אינה מתאימה לכל בית, ומראה "פרוות הכבש" לא הקנה לו אוהדים רבים מעבר לבעלי עדרים, המעריכים מאוד את תכונותיו. אמנם הפרווה סבוכה אך הרועים ידעו כיצד לטפל בה כך שתהיה יעילה ולא תהיה כבדה וחסרת תועלת. הטיפול בפרווה מוליד מראה אסתטי נאה יותר אך זו אינה המטרה של טיפוח הפרווה. בעזרת כלי מיוחד הנראה כסכין מעוקלת, מפרידים את הגדילים כך שיתפצלו למספר גדילי משנה משורשיהם. בצורה כזאת הפרווה מקבלת את הגמישות החיונית לתפקודו של הכלב. השיער מבודד בצורה מעולה מהקור או החום, והחזרת הגמישות מסייע לכלב לתפקד ביעילות. בתנאי קור או לחות, הגוף מבודד ע"י הגדילים היוצרים חיץ בלתי עביר מבחוץ והפרווה התחתית הצפופה מבודדת את שכבת האויר הלכודה בין הפרווה העליונה והתחתית.

הפרווה הסבוכה המזכירה את פרוותה של הכבשה משותפת ללא מעט מגזעי הרועים של מרכז אירופה. הונגריה מיוצגת בקבוצת כלבי הרועים ע"י 7 גזעים אך לכל גזע מספר וריאנטים המעידים על חלקם המרכזי של כלבים בחיי יושבי הארץ, ותרומתם הרבה של הכלבים בתחומים רבים. מרבית הגזעים בעלי מקורות קדומים מאוד והתלוו לשבטים המגיארים המהווים קבוצה אתנית משמעותית ביצירת העם ההונגרי. כידוע, היו מספר שבטים נודדים מלבד המגיארים שהגיעו מהמזרח, נודדים עם עדריהם וכלביהם עימם. חלק מהעמים הללו נלחמו בכדי לפלס את דרכם אל האזורים הנוחים יותר להתיישבות וחלק נטמעו בצורה פחות אגרסיבית. כפי שכבר הזכרנו, הגזעים ההונגרים מהווים את אחת הקבוצות הגדולות עם 17 וריאנטים. שני גזעים הונגריים מציגים פרווה דומה אך מייצגים שני גדלים שונים. הפולי (Puli) – הקטן יותר הוא כלב זריז מאין כמוהו שתפקידו לנהוג את הצאן ואילו הקומודור (Komondor) הדומה במימדיו לבריארד, היה שומר על העדר בעיקר בלילות. (הטיפוס ה"זאבי" בגודלו של הפולי בעל הפרווה הקצרה יותר מיוצג ע"י המודי). הטכניקה פשוטה; מאחר וצלליתו ומרקם פרוותו אינו שונה מהכבשים עצמן, הוא חי בתוכן ואפילו מגדל את גוריו בין הכבשים. במצב זה, כאשר טורף מנסה להתגנב אל העדר הוא אינו מצפה שפתאום יתנפל עליו זאב בעור של כבש. הקומודור אינו כלב שניתן לפגוש בתערוכות ולרוב ימצא בצמוד לעדרי כבשים. אופיו קשוח ואף עויין (בלשון המעטה) כלפי זרים. הוא מפתח קשרים מיוחדים עם העדר "שלו" אך אינו כלב היכול להסתגל לתפקידי שירות אותם ממלאים כלבי רועים מגזעים אחרים.

מעניין לציין כי עם חלק מהעולים שהגיעו ארצה מהונגריה הגיע גם הפולי, והוותיקים שביניכם ודאי זוכרים את השופטת המקיפה הגב' צ'נגרי ובית הגידול שלה לכלבי פולי בקריית טבעון.

דומה לקומודור בגודלו ובמבנהו אם כי פרוותו אינה כה סבוכה, הוא כלב הרועים הדרום-רוסי. זהו כלב גדול וחזק, מזכיר מאוד את הבריארד בכל מאפייניו אם כי באופיו הוא קשוח הרבה יותר, ונחשב עויין לזרים, תכונה העומדת בניגוד למראהו ה"תמים". הזכרים יכולים להגיע לגדלים מרשימים במיוחד. כלב הרועים הדרום-רוסי יציג לרוב פרווה לבנה אך גם גוונים של קש ואפור מותרים. הפרווה ארוכה (10-12 ס"מ) ומרקמה מחוספס מאוד. לפרווה חשיבות רבה לטיפוסיות של הגזע, והיא אמורה לאפשר לו לתפקד בטמפרטורות הנמוכות של המישורים הפתוחים של רוסיה. כלב הרועים הדרום-רוסי אינו חייב במבחן עבודה, אך יכולותיו עולות בהרבה מעבר לממוצע. זהו כלב פיקח, חזק מאוד, זריז וחריף. הוא בעל יצר הגנה חזק על בעליו ורכושו. הוא יכול לתפקד במספר גדול של תפקידים ובברית המועצות לשעבר נחשב לכלב עבודה מעולה, והועסק לצד גזעים רוסיים אחרים ככלב עבודה לכל דבר.

בעשור השני למאה ה-21 ניצבים לא מעט גזעי כלבי רועים וממתינים להכרה בינלאומית. במרכז אירופה ובבלקן עדיין ניתן למצוא טיפוסיים מקוריים שהתפתחו בנסיבות הגיאוגרפיות שבודדו אזורים מסוימים ובדרך כלל העניקו להם את שמם. לעתים ההכרה מתעכבת בשל טענה לבעלות לאומית על גזע זה או אחר מצד כמה אומות. לעתים מוכר גזע המקבל מקור משותף למדינות שכנות. אחד הגזעים ה"טריים" שהתקבל בעשור הראשון של המאה ה-21 התפתח בהרים הקרפטיים ומזכיר מאוד בכל מהותו את כלב הרועים הדרום-רוסי, והוא כלב הרועים המיוריטי (Romanian Mioritic Shepherd Dog). אזור הרי הקרפטים והבלקן מהווה אזור גיאוגרפי בעל היסטוריה עשירה ולעיתים גזע כלבים אחד למעשה "נחלק" בין כמה לאומים החולקים אותו חבל-ארץ. כלב הרועים המיוריטי הוא כלב גדול וחזק במיוחד, פרוותו ארוכה בגווני לבן-אפור, וממבט חטוף ניתן להחליפו בקלות בכלב הרועים הדרום-רוסי. אך ההבדל הגדול הוא באופיו. הוא ישמור היטב על העדר אך לא יתקוף בני אדם; כי אם יחסום בגופו את הדרך וירחיק בצורה "מנומסת" אך תקיפה את הפולש. בעלי חיים היכולים להיחשב טורפים יזכו לגישה הרבה יותר תוקפנית. אין ספק כי האופי הוא נקודה חיובית לעתידו של הגזע. אך גודלו של הכלב עלול ליצור בעיה מסוימת במיוחד באזורים עירוניים צפופים.

ישנם גזעים נוספים המופיעים בקבוצה אותם לא הזכרנו, וגזעים אחרים המשתייכים לתת-קבוצה בה מאוגדים כלבי הרים (למעט גזעים שוויצרים). ההבדלים בין חלק מטיפוסים אלו לגזעים השוכנים בקבוצת כלבי הרועים אינם רבים, וכפי הנראה החלוקה עברה בין הגזעים שבעיקר שמרו ופחות רעו.

המורשת המופלאה של הרועה וכלבו תשמר בדפי ההיסטוריה ובמבחני הרעיה אך כלבי הרועים איבדו את מקומם לשלל פתרונות שהביאה הקידמה. יכולותיהם הגבוהות של גזעי הרועים מאפשרות להסבם לתפקידי שירות וכיום כלבים אלו מהווים את הרוב מבין כלבי השירות המשרתים בקרב כוחות הביטחון ברחבי העולם.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf