DSD-WE-0008

כלבי הרועים של מרכז אירופה – חלק א

שם הכותב/ת: איתן הנדל

צילום: פרנק היימן, אליס ואן קמפן והאנצקלופדיה של רויאל קנין

כלבי הרועים שהתפתחו ביבשת אירופה מציגים שונות רבה במאפייניהם החיצוניים. צבע הפרווה, התצורה והמרקם, מבנה הגוף והפרופורציות שלו ואפילו אופן העבודה בו הם נוהגים את בני הבקר. אם נבודד את הגזעים הבריטיים להם מאפיינים משל עצמם, נמצא שלושה טיפוסים של כלבי רועים הנפוצים ברחבי אירופה. שני טיפוסים עונים להגדרה "טיפוס קונטיננטלי" ואילו השלישי מהווה טיפוס כבד יותר וניתן למצוא כמוהו גם בקבוצה 2, בתתהקבוצה של כלבי הרים. בשל רוחב היריעה, חילקנו את הכתבה לשניים ובגליון זה נעסוק בטיפוס זקוף האוזניים ובעל המאפיינים הזאביים.

כאשר אנו רואים נוהג וכלב המוליכים עדר כבשים במסלול מתוכנן בין גדרות ושערים, קשה שלא להתרשם מרמת שיתוף הפעולה ומהביצוע המלוטש של השניים. ברבות מתערוכות הכלבים בעולם ניתן לראות את ביצועי כלבי הרעייה בין אם במבחן או כתצוגה. הכלבים המדגימים את יכולותיהם אלו מגיעים מקבוצת כלבי הרועים ותכונות אלו הופכות אותם למתאימים במיוחד לשלל תפקידי עבודה נוספים.

הקבוצה הראשונה (קבוצה מס' 1) בעשר הקבוצות בהן מסודרת משפחת הגזעים (על פי ה-FCI) היא קבוצת כלבי הרועים. זוהי קבוצה מגוונת וגדולה המונה 40 גזעים* שלחלק ניכר מהם וריאנטים של סוג פרווה וצבעי השיער, המעמידים את מספרם (כולל הוריאנטים) על למעלה מ60-. הגזעים מגיעים מחלקי העולם השונים, אך מובילה את הרשימה אנגליה עם 8 גזעים, הונגריה עם 7 גזעים (17 וריאנטים) וצרפת עם 5 גזעים (7 וריאנטים). הגזעים הנותרים בקבוצה מגיעים ממרכז אירופה בעיקר.

כלב רועים כהגדרתו יכול להיות גם כלב המכנס את הצאן והבקר וגם השומר עליו. לעיתים מראהו זאבי ודומה לטורף. לעיתים הוא נראה ככבשה ומסתווה ככזו עד שנדרש לפעול. לעיתים ניתן למצוא גזעים קטנים כמו הפולי או הפומי העוסקים בכינוס העדר במהלך שעות היום וגזעים גדולים יותר כמו הקומודור המתעוררים לעת לילה למשמרתם. אחדים "מהפנטים" את בני הבקר בשעה שהם מבצעים התגנבות מאיימת ובמרוצתם מסיטים את העדר כרצונם. אחרים נובחים בקולניות ומצמצמים מרחק כשהם מקיפים את העדר לכדי גוש פועה אחד. אחרים נוגסים בעקבים, ומתחמקים בזריזות מהפרסות המאיימות.

חלק מכלבי הרועים נמצאים בקבוצות אחרות כמו קבוצה 2, שם ניתן למצוא את כלב הרועים הקווקזי ואת כלב הרועים המרכז-אסיאתי. לכלבי הבקר השוויצריים, האפנצלר והאנטלבוכר הוקצתה תת-קבוצה נפרדת בקבוצה 2. חלק נוסף נמצא בקבוצת כלבי השפיץ ככלבים לרעיית האייל הקורא אך גם לרעיית בקר (כמו הוואלהונד קצר הגפיים). וגם הכנעני מתפקד ככלב לשמירת העדרים.

סיפורם של כלבי הרועים הוא סיפור ההתפתחות החברתית וההתיישבותית של האדם. בשלב האבולציוני בו האדם הקדמון החל לעשות שימוש בכלי אבן פשוטים והחל לשלוט באש, הוא היה עדיין צייד ומלקט. את מרבית שעות האור הוא ניצל לאיסוף מזון. בנדודיו היה מוגבל ליכולתו לשאת ציוד רב. וכך, כסות עור או פרווה לגופו, נדד בקבוצות משפחתיות קטנות בעקבות עדרים או בעקבות המזון, אל אזורים בהם הבשילו פירות וזרעים. הכלבים שליוו אותו בתחילה ממרחק הלכו והתקרבו אליו והוא ראה בהם שותף מועיל ומוערך.

בשלב האבולוציוני בו בני האדם החלו לתרבת גידולים חקלאיים ולביית בעלי חיים, הם הפסיקו לנדוד והפכו לתושבי קבע. הכלבים שצדו לצידם הפכו לשומרים ומתריעים מפני טורפים. מגורי הקבע אפשרו לחברה האנושית הקדומה להתפתח מהר יותר. מספר בני האדם עלה בצורה ניכרת הודות לאפשרויות הילודה במרווחים קטנים יותר. נוצרו חברות שבטיות שהלכו והתבססו והתפרשו עוד ועוד על פני הגלובוס. הכלבים שעזרו לאדם לצוד החלו לקבל משימות נוספות; הם צדו למענו את המכרסמים שחיבלו ביבולים, התריעו מפני טורפים ושמרו עליו מבני אדם אחרים שבאו לחמוס את רכושו. הם לא זנחו את אינסטינקט הצייד שלהם; הם המירו אותו ביכולת שליטה על בני הצאן, נהיגה בו וכינוסו.

הצאן והבקר שבוייתו הפכו לחלק מהמשפחה, רכוש שיש להגן עליו, טאבו שאין לפגוע בו. הכלבים היו ציידים וכל חושיהם נותרו מחודדים ומוכנים לפעולה. כלב שלא הצליח לשלוט באינסטינקטים אלו ופגעו בבני הבקר לא נשאר להעביר את הגנים שלהם הלאה. האדם החל בגידול מוכוון, בורר את הכלבים המתאימים ביותר לצרכיו; האינסטיקטים שהתחדדו במשך אלפי שנים נבחנו ונבחרו בקפדנות. כלבי הרועים נותרו חדי-חושים ככלבי הציד; הם ממשיכים לפעול על פי חושיהם הקדמוניים שבעזרתם צדו למחייתם; התצפית, ההתגנבות והמרדף קיימים גם כיום ועומדים בבסיס ההתנהגות הכלבית בכלל וזו של כלבי הרועים בפרט.

אם נדלג כמה אלפי שנים אל אירופה של ימי הביניים נמצא כבר את אבותיהם של כלבי הרועים בטיפוסים דומים לאלו שאנו מכירים היום. ההבדלים בין כלבי הרועים של המאה ה-15 לאלו של היום רבים; לא הוצמדו להם תגים לאומיים; לא הקפידו כל כך על צבעיהם והם עבדו לפרנסתם. מבחנו של כלב הרועים היה ביכולתו למלא את תפקידו. כלבי רועים טובים היו כסף עובר לסוחר ואלו הוצגו בירידים ועברו מיד ליד תמורת סכומי כסף גדולים. בימי הביניים, המחיר עבור כלב רועים מהמעלה הראשונה היה שווה-ערך לשכר עבודת רועה בשנה שלמה.

כלבי הרועים נחלקו קטגורית לשתי קבוצות גאוגרפיות בעלות מאפיינים שונים. הקבוצה האחת התגבשה באיים הבריטיים והקבוצה השניה התגבשה במרכז אירופה וארצות השפלה.

כלבי הרועים האנגליים תפקדו בתנאי שטח שונים מאלו של כלבי הרועים האירופאיים. האיים הבריטיים מבודדים יחסית, ללא טורפים טבעיים ובתנאי נוף שונים ממרבית חלקי אירופה. הנוף האנגלי מתאפיין ברובו בגבעות ירוקות עליהן הצאן רועה בצורה חפשית למדי. גידול הצאן היה בעיקר לצמר והכבשים כונסו לצורך הגז. בין גז לגז, עדרי הכבשים נעו על הגבעות ללא הפרעה וכלבי הרועים מגזעי בורדר קולי, קולי או הבירדד קולי (או אחרים) כינסו את העדר ונהגו אותו על פי הוראותיו של הרועה. בחלקים היותר נידחים של האיים הבריטיים, הרועים ניצבו בתחתית הסולם הכלכלי ולא יכלו להרשות לעצמם לכלכל מספר כלבים ועל כן נאלצו להסתפק בכלב רועים אחד. במקרה זה הוא היה צריך להיות כלב רב תכליתי ויעיל במיוחד.

לעיתים הרועה שלח את כלבו למרחק ניכר והפקודות הועברו אליו בעזרת משרוקית. צורת עבודה זו הגדירה את אופיים של כלבי הרועים האנגליים: חסרי יצר הגנה, אינטיליגנטיים, צייתנים, ניתנים לאילוף ומגיבים בצורה טובה להוראות, ההופכות אותם למכווני תנועה יעילים. שטחי המרעה הנרחבים אפשרו לכלבים מרחב תמרון רב יחסית. על פי פקודה הוליכו את העדרים אל השערים ומהם, והפרידו את הכבשים שנגזזו.

כיום לצורך שימור תכונות אלו מקיימים האנגלים תחרויות שנתיות (שהחלו ב-1906) בהם מפגינים הנוהגים וכלביהם את יכולותיהם בניהוג מורכב של כבשים דרך מערכת שערים וגדרות המדמה את האיסוף לקראת הגז.

מבין שמונת הגזעים האנגליים ניתן למצוא שני גזעים קצרי-רגליים; הוולש קורגי קרדיגן והוולש קורגי פמברוק. לשני הגזעים הללו הסטוריה משותפת והם גם עומדים בבסיס הגידול של הוואלהונד השבדי. ככל הנראה, טיפוסים בריטיים אלו הגיעו כשלל בפשיטות הויקינגים על האי הבריטי באלף הראשון לספירה. אורך רגליהם הופך אותם למתאימים במיוחד לרעיית בקר ומאפשר להם להתחמק מהבעיטות ביעילות.

ביבשת אירופה התנאים היו שונים לגמרי. הגאוגרפיה מגוונת הרבה יותר ובאזורים מסויימים הרים גבוהים יצרו עמקים מבודדים. דרכי הגישה היו מועטות ובחורפים היו נחסמות חדשות לבקרים תחת מעטה שלג כבד או שטפונות. מרבית שטחה של היבשת היה מיוער, והתפתחות הישובים באה בקנה אחד עם בירוא היערות והרחבת שטחי המרעה והחקלאות. ביערות ניתן היה למצוא שפע של טורפים ואויבים טבעיים שחייבו כלבים בעלי יצר הגנה מפותח. זאבים ודובים ששטחי המחיה שלהם גבלו עם חוות חקלאיות חמדו את בשר הכבשים. אך לא רק טורפים עמדו ברשימת המשימות של כלבי הרועים; שטחי המרעה גבלו לא אחת עם שטחי גידולים חקלאיים. עיבוד הקרקע נעשה באמצעים ידניים ברובם והקמת גדרות היתה בגדר מותרות. הרועה היה יוצא בבוקר עם עדרו וכלבו אל השדה. על גבול השטח המעובד היה מסמן תלם בקרקע וכלב הרועים הפך ל"גדר חיה" ופיטרל לאורך הקו אותו אין לעבור. העדר רעה מצידו האחד של השדה והחלק המעובד נותר בלתי נגיש ומוגן.

כלבי הרועים של מרכז אירופה הציגו שני טיפוסים בכמה גדלים. טיפוס אחד היה דמוי הזאב, אזניו זקופות ופרוותו קצרה, בינונית או ארוכה, וטיפוס שני אזניו שמוטות ופרוותו בינונית או  ארוכה, חלקה או מתולתלת כפרוותם של הכבשים. רבים מגזעי הרועים היו בצבעי העשב היבש או בהיר ממנו, דומים ביותר לצבע פרוותן של הכבשים. מאפייני העבודה של כלבי הרועים של מרכז אירופה חייבו אותם בראש ובראשונה להיות בעלי יצר הגנה מפותח ויכולת עבודה עצמאית. כאשר הרועה היה גם חקלאי הוא הוביל את עדרו למרעה והפקיד אותו בהשגחתו של כלב הרועים שלו וחזר לעבד את שדהו, מנצל את שעות האור. עבודתו של כלב הרועים נמשכה לאורך כל שעות היממה וחייבה יכולת למידה והסתגלות גבוהה, דבקות במטרה, נחישות וכושר גופני המאפשר מילוי כל המשימות הללו. תכונות אלו הפכו את מרבית גזעי הרועים לכלבי עבודה מעולים, וכאשר העדרים החלו מתמעטים תחת גלגלי הקידמה, הפכו חלק נכבד מגזעי הרועים לכלבי עבודה. מאחר ומדובר על מספר גדול של גזעים העונים על אותה חלוקה טיפוסית אך בגדלים שונים, אנו נתרכז בגזעים בגודל הבינוני גדול.

אחד הראשונים שהבחין בתכונות המיוחדות של טיפוסי הרועים היה מקס פון סטפניץ (Max von Stephanitz), איש צבא שפרש לגמלאות. הוא התרשם במיוחד מהטיפוסים דמויי הזאב זקופי האוזניים וביקש ליצור כלב רועים גרמני. טיפוסים אלו ניתן היה למצוא בכל רחבי אירופה. הכלב שהוא בחר שונה מאוד ממה שאנו מכירים כיום. בתחילת המאה ה-20 כלבי רועים גרמניים היו קומפקטיים הרבה יותר והזיוותים היו הרבה יותר טבעיים. פון סטפניץ הקפיד הקפדה יתירה על האופי ומרבית הכלבים עבדו. באופן זה נשתמר הגזע גם בין המלחמות ולאחריהן, עת גרמניה עמדה בהריסות, הגזע הלך והשתנה והפך "מעוצב" יותר. גופו התארך והזיוותים כפי שנדרשו ממנו היו שונים מאוד ממה שהיה בתחילה. כיום קיים הבדל משמעותי בין הטיפוסים העובדים (קו עבודה) לבין הטיפוס המוצג בתערוכות. למרות בעיות גנטיות והביקורות שסופג הגזע, גם כיום נחשב כלב הרועים הגרמני לכלב הפופולרי בעולם.

אותם טיפוסים ממש התפתחו מערבה משם, בארצות השפלה. היו אלו כלבים בגודל בינוני-גדול, בעלי מבנה ריבועי, עם תצורות פרווה שונות ואזניים זקופות. הגיאוגרפיה של חופו של הים הצפוני, מישורית ויתכן כי בתקופת הקרח ניתן היה לעבור מאירופה לאיים הבריטיים מבלי להרטיב את הרגליים. בסיום תקופת הקרח, עלה מפלס מי הים, מה שחייב את תושבי ארצות אלו (בלגיה והולנד) לחפור תעלות ולבנות סכרים. עבודות הניקוז במהלך ימי הביניים הניבו תוצאות והאזורים המישוריים נוקזו, צימחו עשב ואיפשרו גידול בקר וצאן. על פי ההיסטוריונים במאה ה-18 וה-19 עלה מספרם של בני הבקר במכפלות רבות על מספר בני האדם שגידלו אותם. לצורך הניהוג בעדרים, החזיקו המגדלים "צי" של כלבי רועים שסייעו להם.

כלבי הרועים הבלגיים והרועים ההולנדיים מציגים תכונות אופי, מבנה ותצורות פרווה דומים. לכל הוריאנטים בשני הגזעים תקן אחד (אך לכל וריאנט תואר נפרד). בעבר כלב הרועים הבלגי הציג צבעים נוספים אף הוא, כמו המנומר המופיע בכלבי הרועים ההולנדיים. המגדלים הבלגים חילקו את כלבי הרועים "שלהם" על פי האזורים בהם התפתחו. הטיפוס בעל הפרווה הארוכה מציג שני צבעים: השחור הוא הגרוננדל, והחום-שחור הוא הטרוורן. הפרווה הקצרה מוצגת על ידי המלנואה והלקנואה מציג פרווה זיפית.

התקציר ההיסטורי המופיע בתקן מציין את סוף המאה ה-19 כזמן בו החל הגידול המסודר, ואם נרצה או לא, הכלבנות המודרנית היא נקודת הפתיחה לעיצוב הצללית המודרנית של כמעט כל הגזעים המוכרים לנו כיום. בעבר ניתן היה למצוא גם בהמלטה של כלבי רועים בלגיים של בוריאנט השיער הקצר (המלנואה) גם גורים עם פרווה זיפית או ארוכה. בתחילת המאה ה-20 ניתן היה למצוא כלבי גרוננדל גם בשיער קצר. מתחילת המאה ה-20 הגבילו בעיקר בבלגיה את הגידול ואסרו על הרבעות ביו הווריאנטים אם כי בשאר חלקי העולם הרבעות כאלו מתבצעות לעיתים (כחלק מתוכנית גידול ובפיקוח מתאים).

רוברט פולט, פטרון הגזעים הבלגיים, שופט ומגדל, פרסם בשנות השבעים של המאה הקודמת עבודה המנתחת את השינויים שעברו כלבי הרועים הקונטנטינליים. נקודת המוצא לעבודה השוואתית זו היא התקן של כלב הרועים הבלגי בהשוואה לרועה הולנדי ולרועה הגרמני. פולט עבר על כל סעיפי התקן והשווה אותן לאותו טיפוס קונטיננטלי המתואר בספרות של המאה ה-19. על פי פולט, הרועה הבלגי נותר הקרוב ביותר לטיפוס זה, שנותר במאפייניו טבעי ובמיוחד בפרופורציות הריבועיות של אורך גוף לגובה הנמדד בשכמה, בזיוותים מאוזנים ללא הגזמה. הנקודה מעניינת בהתייחסותו נוגעת לדרך הצגתו של הגזע, והתקן מצווה כי הרועה הבלגי יוצג בצורתו הטבעית, ללא כל התערבות של המציג. כלב הרועים הבלגי נראה "עדין" למראה ליד כלבי הרועים הגרמניים שמבנה גופם שונה, הוארך והזיוותים שלהם הוקצנו. אך מתחת ל"עדינות" מסתתרת זריזות ועוצמה, העטופה ביצר ונחישות. כל הווריאנטים הבלגיים מחוייבים במבחן עבודה ולא בכדי; המלנואה, הוריאנט קצר הפרווה של הגזע אוחז ללא עוררין בתואר כלב העבודה האולטימטיבי ומהווה את עמוד השדרה בקרב גזעי הכלבים המשרתים בתפקידי שירות באירגוני שיטור וביטחון ברחבי העולם.

בצידו ההולנדי של הגבול התפתח רועה הולנדי. בדומה (מאוד) לקרובו הבלגי גם הוא מציג פרווה קצרה, ארוכה וזיפית. לרועה ההולנדי אין שמות מיוחדים לווריאנטים השונים והם אינם חייבים במבחן עבודה. בעבר, בחלקים גדולים של הולנד התגוררו עובדי אדמה עניים בחוות צנועות באזור כפרי מסורתי. במרבית החוות ניתן היה למצוא דיר ובו עדר כבשים קטן. בכל בוקר, רועה הכפר היה יוצא ל"סיבוב איסוף" בין החוות. לאחר שאסף את כל הכבשים, העדר המשותף היה יוצא אל האחו למשך היום. לעת ערב, הם היו חוזרים לחצרותיהם, עדר עדר לדירו. לרועה היה כלב אחד או שניים והוא היה מקבל את שכרו מכל חוואי על בסיס שבועי. כלביו היו צריכים לדעת ולהבדיל בין עדר לעדר ולהחזיר כל כבשה לבעליה. האינטיליגנציה של כלבי הרועים הפכה לשם-דבר ואף התפתח פולקלור עממי של סיפורים אודות חכמתו של כלב הרועים ההולנדי.

אחד הסיפורים המדגים היטב את יכולותיו של זה  מספר על חקלאי, שהתגורר בכפר המרוחק כשעתיים בהליכה מכפר בו הוצעו כ-20 כבשים משובחות למכירה. מסיבה כל שהיא לא התלווה אליו באותו בוקר כלב הרועים שלו והוא התלבט כיצד ינהג את הכבשים בחזרה לביתו. כאשר שמע זאת המוכר, הציע שהכלב שלו, ילווה את העדר לביתו החדש ובסיום המשימה, יפקוד עליו הרוכש לחזור הביתה. וכך היה; הקונה הוביל את עדרו החדש לכפרו והכלב ליווה אותו וסייע לו בדרך. לאחר כשעתיים הוכנסו הכבשים לביתם החדש, הקונה טפח בחיבה על ראשו של הכלב ופקד עליו "לך הביתה". הוא עצמו נכנס לביתו שמח וטוב לב. לקראת ערב, כשיצא החוצה שם לב שהחצר שקטה מאוד, ויצא לבדוק. הדיר שאך לפני שעות מספר היה מאוכלס ב-20 הכבשים שאך זה קנה עמד שומם. למחרת חזר אל הכפר שבו רכש את הכבשים. הכלב חיכה לו שם, גם הכבשים. החקלאי שמכר לו את הכבשים סיפר שהוא מצא את הכלב כרגיל במקומו לעת ערב ולא עלה על דעתו שהכבשים "חזרו" עימו…

בגליון הבא;

כלבי הרועים של מרכז אירופה

null

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf