donsphinxfull

יצא קירח מכאן, מכאן ומכאן…

שם הכותב/ת: הגב' אסטל אנתוני קוך

צילום: הגב' אסטל אנתוני קוך

למי שאינו מורגל במחיצתם של כלבים או חתולים קירחים, כל אחד משלושת הגזעים (כלבים או חתולים) נראה כחייזר. רבים מהאנשים המגדלים חיות מחמד בחרו בהן בשל הפרווה הנעימה, אולי זיכרון לדובי הפרוותי שליווה אותנו בילדותינו. אם כך, מה גורם לאחרים לגדל כלבים וחתולים קירחים לגמרי? אין ספק שמדובר בגזעים יוצאי דופן וזוהי לרוב הסיבה המרכזית מדוע יש מגדלים שלא יחליפו אותם בעד שום גזע אחר בעולם. מי שזוכה להכירם מקרוב, מגלה כלבים עליזים ואינטיליגנטים, שחוסר השיער שלהם מהווה אצל רודפי הנקיון יתרון מסויים, ואצל האלרגיים – יתרון מכריע…

ה-FCI מכיר בשלושה גזעי כלבים קירחים; הסיני המצוייץ, המקסיקני הקירח והפרואני הקירח. לאחרון התקן אינו מציין את הגירסה השעירה לגזע, ובמידה ואנו נתקל באחד, עלינו לפוסלו מיד. דא עקא, שמן הסתם לא נדע לזהות אותו, מאחר ויראה ככלב שעיר רגיל. למעשה יש חשיבות גדולה לכלבים השעירים לצורך איזון הגידול. המגדלים של המקסיקני הקירח והסיני המצוייץ (הנפוץ מבין השלושה) מצהירים על גרסתו השעירה של הגזע ובמקרה הסיני המצוייץ הגירסה השעירה זכתה לכינוי "powder puff" – כדור פרווה (ועל רקע קרובו הקירח שם מובן בהחלט).

המקור של שלושת הגזעים הוא מוטציה הגורמת לכלבים להשאר קירחים כל ימי חייהם. הסיני המצוייץ מתהדר בקצת יותר שיער על הגפיים התחתונות, על הראש ובקצה הזנב, ואילו הפרואני והמקסיקני מסתפקים בכמה עשרות שערות המחולקות בצורה חסכונית כשפם, גבות, אחדות על הגב ועוד 3-2 בקצה הזנב. החוקרים לא "סגורים" על מקורו של הגזע אם כי התאוריה המקובלת קושרת אותו עם אפריקה, ערש האנושות. מסעותיהם של שבטי הנודדים בתקופה הנאוליטית (15,000 לפנה"ס) הביא אותם במעלה הנילוס למצרים העתיקה, המשיך בדרך המשי לאסיה אך גם לאירופה ובמעבר היבשתי הקדום ליבשת אמריקה. הכלב דמוי החייזר השתלב היטב בתמונת הכוחות והאלים שעיצבו את תרבותם של שבטי האינדיאנים של דרום אמריקה (אצטקים, נסקה וכו'). השתלטות תרבות האינקה על חלקים שונים במרכז היבשת העמידה במחיצה אחת מספר תרבויות ובכולן עובר כחוט השני שימוש בבעלי חיים מקומיים והכלב ביניהם. אנשי אמנות כמו קרמיקאים, אורגים וצורפים נדדו עם אומנותם לבירות האינקה והכלבים שלהם עמם.

כלב סיני מצוייץ (FCI 228)

הגזע הקירח המוכר ביותר מבין השלושה. צלליתו המעוטרת בשיער דליל על ראשו, קצה זנבו וחלקם התחתון של הגפיים. בתקופת הפאנק נדמה היה שהוא פשוט הצטרף לחגיגה, אך למעשה מקורו עתיק מאוד ויש המצביעים על מקורו בסין העתיקה ושושלת צ'יאנג (1912-1644) כפי שניתן לראות בסרטו של ברטלוצ'י "הקיסר האחרון".

באירופה אנו מוצאים איזכורים לטיפוס של כלב קטן עם זרבובית מחודדת וצללית קירחת; בציור מהמאה ה-16 שצוייר ע"י לוקאס קראנך (Lucas Cranach) נראה אדם מבוגר לצד אשה צעירה כשלמרגלותיהם כלב בצבע לבן המזכיר מאוד את הסיני מצוייץ של ימינו. זהו גזע קטן (30-23 ס"מ לנקבות ו-33-28 ס"מ לזכרים) ושוקל עד כ-5 ק"ג, עובדה ההופכת אותו מתאים כמעט לכל סביבת מגורים. אופיו, עליז, שובב, פיקח ומלא חיים, השמח תמיד לקראת בעליו ומוכן לכל תעלול או טיול. הוא עירני ומתריע היטב על כל רחש הנשמע בסביבתו, אם כי אינו עצבני ברמה ההופכת תכונה זו למעצבנת. הגזע מציג כמעט את כל הצבעים הקיימים כאשר צבע השיער בהרמוניה עם צבע העור. לעיתים הוא מעט יותר שעיר מהמתואר בתקן ועל כן המגדלים מגלחים את השיער, והזיפים המסגירים אינם אהודים על שופטי הגזע הספציפיים..

כלבים בעלי צבע עור בהיר עלולים להיות רגישים לחשיפה לאור השמש ויש להזהר. כפי שהזכרנו, הוריאנט השעיר של הגזע, ה-"powder puff", מציג פרווה כפולה משיית ונעימה למגע. למרות ששני הגזעים הקירחים האחרים ממוקמים בתת קבוצת הטיפוסים הפרימיטביים בקב' 5 (כלבי שפיץ), מתמקם לו ידידינו המצוייץ בקב' 9 (זעירים). כמו בגזעים אחרים שמקורם בסין, נטלה האימפריה הבריטית את החסות על הגזע ועד מהרה הוא הפך פופולרי והופיע בתערוכות עד לאמצע שנות העשרים באירופה ובמיוחד בארה"ב. כפי שהופיע כך גם נעלם, ופרטים שנרשמו לתערוכות הפכו נדירים יותר ויותר. באמצע שנות השישים החל לחזור בשנית אל מרכז הזירה, וכיום נחשב לפופולרי ומבוקש.

כלב פרואני קירח (FCI 310)

המקור המדוייק של הגזע עלום, אם כי הסברה המקובלת היא אותה הדרך בה הגיע הסיני המצוייץ אל המערב וליבשת אמריקה דרך מיצר ברינג. יש להניח שבמסעם מצפון לדרום עברו את יבשת צפון אמריקה לאורכה מצפון לדרום עד שלבסוף התיישבו ברמות הגבוהות של פרו. לגזע שלושה גדלים אך התקן אינו מזכיר את הוריאנט השעיר של הגזע. התאחדויות שונות בעולם הכירו לקראת סוף שנות התשעים בוריאנט השעיר על בסיס מקומי אם כי ארץ המקור אינה מתירה זאת. כפי שכבר הזכרנו, הוריאט השעיר חיוני להמשך הגידול של הגזע, אך בתערוכות אינו יכול להשתתף. שמו של הגזע עורר מחלוקת כשהחל את דרכו למשפחת הגזעים. הפרואנים קראו לו בשמו הפולחני הקדום "כלב הסחלב של האינקה" (Inca Orchid Dog). מי שנתקל בו לראשונה היו הספרדים שהגיעו לחופי דרום אמריקה בחיפוש אוצרות. הם גילו תרבויות עשירות בכל המובנים ופלורה ופאונה עשירים עוד יותר. בספינות שחזרו לספרד הוחזרו טיפין טיפין התגליות לחצרות המלוכה. במסמך משנת 1502 מתועד כלב פרואני חסר שיער בצבע שחור שניתן לפיליפ מלך ספרד. כלבים חסרי שיער ליוו את התרבות הפרואנית משני צידי הרי האנדים. בקברים המתוארכים ל-300 לפנה”ס נמצאו בצד שרידי הנקברים גם שלדי כלביהם.

השלדים שנמצאו בקברים זהים כמעט לחלוטין לשלדים של הגזע המוכר לנו כיום ומכנה משותף של חוסר בפרווה או שיניים משותף לכולם. בשרידים מתרבויות אלו ובמיוחד תרבות הנסקה (700-100 לפנה”ס) תופס הכלב הפרואני הקירח תפקיד מרכזי. גם כיום ניתן למצוא דוגמאות אורנומנטיקה מסורתית על גבי אריגים וקרמיקה הנושאים את צלליות בעלי החיים האופיינים וצללית מהוקצעת של כלב שפיץ ריבועי מופיעה ברבות מהן. הגזע שימש למגוון שימושים; אופיו של הגזע התאים היטב לבקתת חימר עלובה או לארמון אבן. האופי של הפרואני חסר השיער עליז ונאמן לבני משפחתו אך חשדן לזרים. ככזה הפך לשומר יעיל, ומסתפק במועט. הגודל הבינוני תפקד גם כשומר וגם כמחסל מכרסמים, ואילו הגודל הקטן שימש בעיקר את הכוהנים המקומיים בשימוש רפואי-טיקסי, כאשר בעזרתו היו מזמנים יישויות מעולמות אחרים. המגע המיוחד של העור החלק והחמים שלו הפך אותו לכרית חימום עבור מפרקים דואבים. לא נעים להזכיר, אך בנסיבות כאלו ואחרות הוא הפך למנה עיקרית פה ושם.

הכלב הפרואני מציג פרופורציות ריבועיות בשלושה גדלים; קטן 40-25 ס"מ; בינוני 50-40 ס"מ וגדול 60-50 ס"מ) מ-4 ק”ג לגודל הקטן ועד לגודל היכול להגיע ל25- ק”ג (מדובר על כלב כחוש הנמדד ב-65 ס”מ בכתף). למעט שערות מספר, עורו חשוף לחלוטין ומציג מבנה טיפוסי של כלב שפיץ. הראש יתדי בחיטוב גס. הצבעים שהוא מציג כהים ברובם אך הקשת עשירה ומכילה גם צבעים בהירים יותר. בניגוד למראהו המוזר באופיו זהו כלב עליז שאינו חושש לנוע בזירה. כיום זהו הגזע הלאומי הפרואני אך שלא כמו המקסיקני, אינו נפוץ מחוץ לפרו. מצבו בשנים האחרונות אינו טוב ולמעט מגדלים ספורים לא ניתן למוצאו עוד בכפרים וביישובים מבודדים. הוריאנט השעיר מציג פרווה חלקה וצמודה לגוף אך כפי שכבר הוזכר אינו מוכר בתקן המקורי.

כלב מקסיקני קירח (FCI 234)

הכלב המקסיקני הקירח נחשב לכלב הלאומי של מקסיקו וגם הוא מופיע בשלושה גדלים; קטן 35-25 ס"מ; בינוני 40-35 ס"מ וגדול 62-45 ס"מ. צלליתו של הגזע נחקקה על עמודי הפולחן בני התרבויות הקדומות ובעיקר בהקשר של התרבות האצטקית, מוכיח כי הגזע מלווה את האדם למעלה מ-3,500 שנה. ברחבי יבשת אמריקה התפתחו תרבויות ופולחנים. הכלב היה בדרך כלל שומר ועל כן שימש גם בתפקיד זה בפולחנים השונים. בתרבויות המאיה והאצטקים שימש הכלב חלק בפולחן שליווה את נשמות המתים במסען לעולם הבא. גם התרבות המצרית עשתה שימוש דומה בכלב ומאוחר יותר התרבויות היוונית והרומאית. הכלב הקירח שימש בשלבים שונים של הטקס, שהעדויות שנותרו בידינו מעידות על תפיסה מעט אכזרית ופולחן טקסי הבוחר במוות כשיא וייעוד החיים. בטקס, כפי שתואר ע”י ראשוני הספרדים שנחשפו אליו, הועלו קורבנות אדם שליבם נעקר מחזהם מול המוני העם. יש להבין שהקורבן היה נבחר בקפידה ועצם העלאתו על המזבח היוותה פיסגת הקריירה (אם כי זו נקטעה באיבה…). הכלב היה המלווה והשומר על נשמתו של הנפטר בדרכו לעולם הבא. על פי האגדה האצטקית, אקסולוטל (Xolotl) ברא את הכלב המקסיקני הקירח מאותה עצם העשויה כסף שממנה הוא ברא את בני האדם כולם. הוא הפקיד את הכלב למשמרת לבני האדם, מה שלא הפריע להם להעלות גם אותו כמנה העיקרית בהזדמנויות חגיגיות. קולומבוס ביומנו מספר כי הבחין בנוכחותם של כלבים חסרי שיער והביא אותם עימו בחזרה לאירופה כחלק מתצוגת נפלאות העולם החדש. צורתו המוזרה עוררה הדים והאגדות בדבר החלק הפולחני ויכולותיו הרפואיות עשתה לה כנפיים והוא מצא מקום על תקן ה"פריק המועיל".

למעשה, כמו עמיתו הפרואני גם במקסיקו היו מניחים את הכלב על עצמות דואבות ככרית חשמלית, והכלבים מהגודל הקטן שאומנו לכך היו רובצים בשקט ומביאים מזור לגרומי המפרקים. בשנים בהן עוצבה החברה המקסיקנית לא היה לאיש זמן או תשומת לב לכלבים אלו שהיו חלק מהחיים של רבים מתושבי המדינה ועד למחצית המאה ה-20 הגזע המשיך את שגרת יומו אם כי לא עלה על שולחנות כמנה העיקרית כבעבר. האיגוד הכלבני המקסיקני הוקם בשנת 1940, אך יעברו עוד 16 שנים עד שהגזע יוכר כייחודי ויוכרז כגזע הלאומי. לארה”ב הגזע הגיע הרבה קודם ועל פי המסמכים הרשמיים כלב העונה לשם “Me to“ תועד בספר הגידול האמריקאי כבר ב-1887. כיום הגזע נפוץ למדי וניתן למוצאו ברבות מהתערוכות בעולם. הגירסה השעירה זהה לחלוטין במבנה ומהווה חלק חשוב באיזון הגידול.

לא רק כלבים – גזעי חתולים קירחים

הספינקס, הדון-ספינקס והפטרבולד הם שלושת הגזעים הקירחים במשפחת החתולים.

כולם קירחים, כולם מקומטים וכולם אוהבים ואהובים. ישנם מספר הבדלים המאפיינים כל אחד מהם:

הספינקס, למרות היותו שרירי, מתפאר בבטן עגלגלה וגם ראשו בנוי בקווים עגלגלים. כפות רגליו כאילו מהלכות על כריות אוויר.

הדון-ספינקס, גודלו בינוני, ראשו עם עצמות לחיים בולטות, אוזניים מונחות גבוה על ראשו ועיניו מלוכסנות.  הוא יותר מקומט מאחיו הקירחים, ועורו כ"שמלה" שגדולה למידתו.

הפטרבולד, גם הוא, חתול בגודל בינוני בעל גוף שרירי. ראשו בנוי כטריז בעל קווים ישרים כולל פרופיל ישר ומעט מעוגל.  אוזניו הגדולות והפתוחות ממשיכות את קווי הטריז בצידי הראש.  הפטרבולד בנוי כמו החתולים הסיאמיים והאוריינטלים מלבד השוני במעטה החיצוני. עוד על חתול הפטרבולד ראו עמ' 28.

מספר עובדות גנטיות על הגזעים הקירחים

הגזעים הקירחים נוצרים בהשפעת גן דומיננטי הגורם לגוף להשאר קירח ומונע מהפרווה להתפתח כפי שהיא מתפתחת בגזעים אחרים. הוריאנט השעיר והקירח נושאים בצורה שווה את הגן האחראי למוטציה. אם גור יוולד כשהוא נושא את הגן הקירח ואת הגן השעיר הוא יהיה קירח, ואם יקבל פעמיים את הגן השעיר הוא יהיה שעיר. גור הנושא את הגן הקירח פעמיים לא יתפתח וימות זמן קצר לאחר לידתו ומכאן החשיבות הרבה בקיום אוכלוסיה של כלבים שעירים לצד אוכלוסיית הקירחים. לרוב היחס בין הגורים הקירחים לגורים השעירים 2/3 קירחים לעומת 1/3 אחד שעיר. לגזעים הקירחים תכונה משותפת נוספת והיא חוסר בשיניים. כלבים קירחים אינם נושאים משנן מלא ובדרך כלל חסרות בפיהם לא מעט שיניים, עובדה לה התקן מתייחס בסלחנות. בשעירים לעומת זאת הכלבים צריכים להציג משנן מלא.

המשותף לכל הגזעים הקירחים;

חוסר בשיער כמובן

חוסר במשנן

הם אוהבים לחיות בזוגות או בשלשות – כך ניתן לקחת אחד עמכם למשך היום והשניים האחרים לא יחושו בדידות. צריך לראות כיצד הם "מתערמים" זה לצד זה לערימת קירחים מאושרת…

הם חשדניים לזרים אך אם הזר הוא אורח עד מהרה ישבו בחיקו

הם רגישים ביותר, "חשים" את בעליהם ועירניים מאוד לכל שינוי במצב רוחם או בבריאותם

הם מהווים פיתרון אידיאלי לסובלים מאלרגייה לשערות כלבים: המקסיקני הקירח והפרואני הקירח קירחים לחלוטין דבר המנטר לחלוטין את הבעיה האלרגית

כל הצבעים והקומבינציות מותרים

הם אינם רגישים יותר בשל חוסר הפרווה שלהם, אם כי אינם אוהבים רטיבות ובמיוחד סולדים מגשם

העור עבה דיו ואם נפצע מחלים במהירות. רצוי להבריש את החלקים השעירים פעם בשבוע

רצוי לשים לב למצב העור במיוחד באזורים בהם קרינת השמש חזקה; כלבים עם עור כהה עמידים יותר אך כלבים עם עור בהיר חייבים להישמר מכוויות. (זהירות – העור אינו מתכהה בעקבות החשיפה לשמש).

בשלושת הגזעים הגירסה השעירה צריכה להציג משנן מלא

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf