Figure 1 Anubis Embalmer

ילדיו של אנוביס – חלק א'

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

ג'ון אנסמינגר John J.  Ensminger באוקלהומה סיטי הוקם פארק זיכרון לזכר הנרצחים בפיגוע בבנין הממשל שהתרחש שם ב-19 לאפריל, 1995. בחלקו הדרומי של הפארק הוצבו חלקים מהריסות המבנה, ובמרכז הפארק, מוקפת מדשאות, ישנה בריכה מלבנית מוארכת, שלאורכה ניצבים, שורות – שורות, 126 כסאות עשויים זכוכית וברונזה, המסמלים את אלו שאיבדו את חייהם באותו יום.

במהלך ביקורי בעיר בשנת 2012 לקחתי את כלבתי קלואי לטיול בוקר בפארק. במלון נאמר לנו שבפארק תמיד יש פקח, אך כשהגענו למקום הוא היה ריק מאדם. הלכנו לאורך הבריכה, קראנו את שמות המתים ומצאנו את חמשת הכסאות המסמלים את חמשת האנשים שנהרגו מחוץ למבנה. הבטנו בקירות המבנה שניצב מול הבריכה – מעין שער רבוע גדול-מימדים – המעניק למקום תחושה של מקדש עתיק, ואני חשתי צער עמוק עבור אנשים שמעולם לא פגשתי, על אובדן שאינו שלי – אך עם זאת מוחשי כל כך.

כשעברנו בסמוך לשער, התחלף הצער בתחושות אחרות. מעין צמרמורת או קור; כאילו האדמה רוחשת רוחות מתחתיה, והכסאות מתחילים לדבר. חשתי מבוכה לנוכח הפחד שתקף אותי. באותו הזמן, החלה קלואי לרוץ כאחוזת טירוף במעגלים, כאילו שאימה אחזה בה, וסירבה להירגע. האם היה זה צל חולף של ציפור, או שמא עקיצת דבורה? יתכן, אך באותו הרגע לא חשבתי על אפשרויות הגיוניות אלו אלא רק לאחר מכן, כאשר תיארתי את החוויה בפני חבריי וניסיתי לשכנע אותם שעודני שפוי. אני מודע לחלוטין לחוסר ההגיון של חוויה זו, אך זו תחושתי: קלואי הרגישה את אותה צינה, את אותן רוחות שחשתי אני, כאילו נתקלה במשהו שאינו אמור להימצא על פני האדמה; כאילו ראתה את אנוביס בכבודו ובעצמו עומד שם בפתח השער, מניף את זרועותיו לקראתה כמו מזמן את סגניתו למילוי חובותיה העתיקים.

בתי קברות ושדות קרב

כמעט כל התרבויות  – הקדומות, המודרניות, המזרחיות, המערביות, האינדיאניות – יוצרות קשר בין בעלי חיים ממשפחת הכלביים למוות. כפי שהציג זאת רושר (Roscher, 1896), "נוכחותם של כלבים מיללים בזמן טקס הקבורה מפחיד אותנו, במיוחד אם הארוע מתרחש בלילה. כאילו החיות הן רוחות שעלו מן השאול והן מסוגלות למשוך אותנו אל מעבר לגבול שבין החיים והמוות". רושר טוען עוד כי למרות שלכלבים ולזאבים מיוחסת משמעות זהה בפולחן ובמיתוס של השדים והשאול, אנו יוצרים ביניהם הבחנה מובהקת.

נושא זה הינו ייחודי מאחר ובו המיתוסים ותת-המודע שלנו אינם מבחינים בין הכלבים המבוייתים לקרוביהם הפראיים, ורושר מרחיב: "הקשר בין משפחת הכלביים למוות מורכב. כלבים – או התנהגויות מסוימות שלהם – מבשרים מוות. כלבים שחורים גדולים מסמלים במיוחד גלגולים של רוח המת או התגלמות של שד. שדים עשויים להופיע עם ראש של כלב, וגם כזאבים. כלבים איימתניים כמו סרברוס או גארמר שמרו על פתח הכניסה לעולם המתים." תפישות אלו נכונות לגבי אירופה והודו, אך למעשה ניתן למצוא אותן בכל רחבי העולם.

הקשר בין כלבים למוות ב"פולחן ומיתוס של שדים ושאול" (ביטוי אותו אני לוקח שוב מרושר) מתייחס למשפחה הרחבה של כלביים וכולל גם שועלים, זאבים ותנים. במאמרם של מאהר ואחרים (Maher et al. 2011) מתוארת קבורה משותפת של אדם ושועל באתר פליאוליתי בירדן. הם מעלים טענה כי "אם הכלבים המבוייתים הקדומים במזרח התיכון הינם קטנים, אין זה מופרך לחשוב כי גם שועלים בעלי גודל דומה יכלו להיחשב כחיות בית פוטנציאליות לאדם הקדמון". הוא משער כי קבורה של אדם עם שועל היתה בעלת משמעות חברתית, אידאולוגית וסמלית,

בדומה לקבורה עם כלב. ניכר בקברים הללו כי בין בני האדם לשועלים התקיים קשר יוצא דופן.

הסיבה לנטישת מאמצי הביות של שועלים הינה נושא למחקר בפני עצמו. דינל (Dinell, 1992) מצטט כמה דוגמאות לתפקידים קדומים של שועלים, כמו למשל כינוס ורעיית צבי אדום בתקופת האבן התיכונה (חיית מקנה שנזנחה מאוחר יותר לטובת כבשים). הכלבים האמריקאיים הטבעיים ננטשו לטובת כלבים אירופאיים, שהגיעו עם הכובשים.

קשה לאבחן בוודאות את סוג בעל החיים הכלבי לפי הציורים שנמצאו, כמו למשל בציורים הקדומים יותר של אנובים. אוסבורן ואוסבורנובה (Osborn and Osbornova, 1998) טענו כי "ניתן להניח שראשו הוא ראש של כלב או תן, אך האוזניים דומות יותר לאלו של שועל, והזנב סבוך וקצר כזנבו של תן. למרות הצבע השחור המאפיין את אנוביס, כלבים שחורים היו נדירים ביותר במצרים הקדומה".

ניתן למצוא את החיבור בין כלבים למוות כבר עם תחילת ההסטוריה בתיאוריו של הומרוס באילאדה, כיצד הכלבים והציפורים סובאים בבשר ושומן הגוויות שנותרו בשדה הקרב: "אָכֵן יִשְׂבְּעוּ כְלָבִים וְעוֹפוֹת דּוֹרְסִים מֵחֵלֶב טְרוֹיִי לֹא אֶחָד וּבְשָׂרוֹ, כִּי-יִפֹּל עִם-סְפִינוֹת אֲכַיִּים". (האילאדה, שיר שמיני, 379-380. תרגום: שאול טשרניחובסקי). ליליה (Lilja, 1976) טוען כי זוהי התנהגות מוכרת וצפויה של כלבי הפרייה, כלבים פראיים או פראיים למחצה, שהיו נפוצים באותם ימים ונהגו למצוא את מזונם בערימות האשפה שנאספו בשולי הכפרים והערים.

טקסי קבורה

הרודיטוס ציין בכתביו כי גופתו של פרסי לא הובאה לקבורה בטרם שנאכלה ע"י כלבים וציפורים. בספרו "גיאוגרפיה", העוסק בבקטריאנים

(בָקְטְריה, פרס ההלניסטית במזרח אירן של ימינו) של מזרח פרס, מתאר סטארבו כלבים שהיו ידועים כ"קברנים", או אולי "מביאים לקבורה", כפי שהציע מאייר (Mair, 2007): "בימי קדם אורחות חייהם של הסגודיאנים והבקטריאנים לא היו שונות בהרבה מאלו של השבטים הנודדים, למרות שהבקטריאנים היו יותר מתורבתים. עם זאת אלו וגם אלו נודעו לשמצה בשל מנהגם הנלוז להשליך לכלבים עוד בחייו את כל מי שהפך לחסר אונים בגלל גיל או מחלה. הם החזיקו כלבים במיוחד למטרה זו, וכינו אותם "קברנים". כך שהאדמה שמחוץ לחומות המטרופוליס היתה נקיה, אך בין החומות נמצאו ערימות של עצמות אדם. עד שבא אלכסנדר הגדול ושם קץ למנהג הזה".

מסירות עד מוות

פילינוס הזקן תיעד בכתביו מהמאה הראשונה לספירה מקרים בהם כלבים העדיפו למות עם אדוניהם מאשר להשאר בחיים. "כאשר יאסון מליקיה נרצח, סירב כלבו לאכול עד שגווע למוות. כלב ששמו דיוריס ניתן למלך וסימאכוס על ידי הורקנוס, וכשמת אדונו השליך את עצמו אל להבות מדורת הקבורה. באופן דומה נהג גם כלבו של המלך היירו בהלוויתו."

ניתן למצוא סיפורים רבים על כלבים שהגנו על קברי אדוניהם, גם במקומות בהם כלבים נחשבו לחיות לא פופולריות ואפילו טמאות. בכתב יד בערבית מהמאה העשירית, מאת מספר סיפורים אלמוני העוסק בעליונותם של כלבים על רבים מלובשי הבגדים, נאמר: "לאל-רביב באדר היה כלב שגידול בעצמו. כשמת אל-רביב ונקבר המשיך הכלב להטיח את עצמו בקבר, עד שמת בעצמו." עוד הוא מספר על האמיר אנאר שהיו לו כלבי צייד וכלבי שמירה והוא נהג בהם בכבוד. כשמת האמיר, נשארו הכלבים ליד הקבר, הרבה לאחר שקרוביו ובני משפחתו עזבו אותו, עד שמתו גם הם.

ניתן למצוא בהרבה תרבויות אנושיות תקופות בהן היה מקובל להקריב כלבים ולקבור אותן לצד אדוניהם. הדבר היה מקובל בעיקר במצרים העתיקה, כשהכלבים נקברו בפתח הקבר, בדומה למקומם בפתח הבית בחיים. התופעה מוכרת גם בקרב שבטים אינדיאנים.

כלבים ורוחות

נאמר על כלים כי הם מסוגלים לחוש בנוכחותן של רוחות רפאים. פיתגורס נהג להחזיק כלב מול פיו של תלמיד שנפטר כדי שיחוש ברוח המת היוצאת מן הגוף. גיורגי (Georgi, 1780) מתאר מנהג רוסי קדום בו "ביום חמישי של שבוע-התשוקה, כל ראש משפחה נהג להניח דברי מאכל בחצר ביתו ופנס בסמוך להם, לזכר אדם שמת מחוץ לביתו. הכלבים, שליחי המתים, התענגו על המחווה הזו".

על משטח סלע שנמצא ליד דינוודי במדינת וויומינג, חרוטה דמות רוח היוצאת מן המים ופורשת את ידיה הארוכות כלפי מעלה., כשמתחת לפני המים מופיעות דמויות כלביות. ב"ריקוד הרוח" – תנועה רוחנית דתי אינדיאנית, נהגו האינדיאנים להרוג כלבים מתוך חשש שהם התגלמותן של רוחות, והפחד מפני חזרתן לחיים.

ליווי אל השאול

אחד הדימויים המיתיים הנפוצים ביותר של כלבים נשאב מהאמונה כי הם מלווים את המתים אל העולם הבא, בדיוק כמו שבחיים הם מובילים את הצייד אל טרפו. כיצד הפכו הכלבים לפסיכופומפים (מיוונית: מלווי הרוחות)? מייקל רייס, בספרו Swifter than the Arrow, מייחס זאת לקשר שבין כלבים לבתי קברות: "כלב הפרא או התן המשוטט בין הקברים שבפאתי היישוב הניאוליתי עשוי להיות, במימד אחר של הקיום, היישות האלוהית המובילה את המתים אל העולם שמעבר, כמו שימש ככוח המשמר של אתר הקבורה הקהילתי.

בראון (Browne, 1896) מביא אגדה אירית, שבה "על אם הדרך בין באלקרוי לבנגור שבאריס, מופיע לעיתים כלב פאנטום, כפי שעושה זאת לפעמים גם פרה לבנה, ומראם כאזהרת מוות". הוא מספר גם על אגמים מסויימים שנודעו כמקום מושבם של סוסי מים, שנהגו מדי פעם לעלות על פני היבשה ולפתות אנשים תמימים שיעלו על גבם. ברגע שהתיישב הרוכב על גבם היו הסוסים נושאים אותו עימם אל מעמקי האגם, והאמונה מספרת כי סוסים אלו יוצאים מהמים אחת לכל שבע שנים".במקרה של אנוביס, תפקיד הליווי אל עולם המתים מגיע לשיא הדרו.

אנוביס

אנוביס תואר בתחילה כתן, או כטריאנטרופ – חצי אדם, חצי חיה – בעל ראש של תן. אמנות פרהיסטורית מסלע שנמצא בצפון אפריקה מראה אדם בעל ראש של כלב, רוקד ומנגן בחליל.

החוקר בריסטד (Breasted, 1912) מתאר את אנוביס כאל חדר המתים, שתפקידו לנצח על טקסי ההלוויה והחניטה. על ארון הקבורה של הנוי מתקופת הממלכה התיכונה מתוארת תחילת דרכו של אנוביס בתפקידו הגשמי כחונט: "אנוביס… אדון עולם הרוחות אותו מהלל המת… הוא שהיה באמצע הרקיע הרביעי מבני רֶא, שנוצר כדי לרדת מן השמים כדי לחנוט את אוזיריס, כי הוא היה יקר לליבו של רא".

אנוביס, או הכהן של האל, נראה לעתים קרובות לצידו של פרעה, שייחיה את החיים שלאחר המוות בקרב האלים. בריסטד מבחין כי בממלכה הקדומה היה זה שכיח למדי לצייר על ארון הנפטר אנוביס עם פנים של תן, כאילו רוחות המתים התגלמו בגופם של תנים.

בספר המתים – שם כולל לאסופת טקסטים העוסקים בקבורה ובחניטה – מיוחסים לאנוביס תפקידים נוספים בעולם הבא, ביניהם שקילת הלב או הנשמה של הנפטר.

חלקו השני של המאמר יופיע בגליון חודש מרץ.

מקורות:

 

1. Apollodorus. The Library (1921, Frazer, J.G., translator). Loeb Classical Library, vols. 121-2. Harvard University Press, Cambridge.

2. Ash, E.C. (1927). Dogs: Their History and Development. Ernst Benn Ltd., London.

3. Barnett, H.G. (1939). Culture Element Distributions; IX: Gulf of Georgia Salish. Berkeley Anthropological Records, 1(5).

4. Borchardt, L. (1907). Das Grabdenkmal des Königs Ne-User-Re. Leipzig.

5. Breasted, J.H. (1912). Development of Religion and Thought in Ancient Egypt. Charles Scribner’s Sons, New York.

6. Browne, C.R. (1896). The Ethnography of Ballycroy, County Mayo. Proceedings of the Royal Irish Academy, series 3, vol. 4. Dublin.

7. Bruyere, B. (1930). Rapport sur les Fouilles de Deir el Medineh, FIFAO 8. Cairo: Institut Francais d’Archeologie Orientale. http://www.ifao.egnet.net/bases/archives/ttdem/?nom=Khaouy&os=13.

8. Bruyere, B. (1959). La tombe n° 1 de Den-nedjem à Deir el Médineh. Mémoires publiés par les membres de l'Institut français d'archéologie orientale du Caire 88. Cairo: Institut Francais d’Archeologie Orientale.

9. Budge, E.A.W. (1895). The Book of the Dead: The Papyrus of Ani. The Medici Society, Ltd. New York.

10. Budge, E.A.W. (1920). Egyptian Hieroglyphic Dictionary, vol. 1. John Murray, London.

11. Coulson (2001). African Rock Art: Paintings and Engravings on Stone. Harry N. Abrams, New York.

12. du Bois, C. (1939). The 1870 Ghost Dance. Berkeley Anthropological Records, 3(1).

13. Francis, J.E., and Loendorf, L.L. (2004). Ancient Visions: Petroglyphs and Pictographs of the Wind River and Bighorn Country, Wyoming and Montana. University of Utah Press. Salt Lake City.

14. Gayton, A.H. (1948). Yokuts and Western Mono Ethnography; II: Northern Foothill Yokuts and Western Mono. Berkeley Anthropological Records, 10f(1) and (2).

15. Georgi, J.G. (1780). Russia: or, A Compleat Historical Account of All the Nations Which Compose That Empire, vol. I. London.

16. Gifford, E.W. (1955). Central Miwok Ceremonies. Berkeley Anthropological Records, 14(4).

17. Herodotus (2007 translation). The Landmark Herodotus: The Histories (ed. Strassler, R.K.). Pantheon Books, New York.

18. Homer. The Iliad vol. 1(1928, Marray, A.T., translator and editor). William Heinemann Ltd., New York.

19. Josephus, Jewish Antiquities, vol. 9 (Feldman, L.H., translator). Loeb Classical Library, Cambridge, Massachusetts.

20. LaFaye, G. (1884). Histoire du Culte Des Divinites D’Alexandrie. Paris: Ernest Thorin.

21. Lewis, A.S. (1904). The Mythological Acts of the Apostles. Horae Semiticae No. IV. C.J. Clay and Sons, London.

22. Lilja, N. (1976). Dogs in Ancient Greek Poetry. Commentationes Humanarum Litterarum. Societas Scientiarum Fennica. Helsinki.

23. Maher, L.A., Stock, J.T., Finney, S., Heywood, J.J.N., Miracle, P.T., and Banning, E.B. (2011). A Unique Human-Fox Burial from a Pre-Natufian Cemetery in the Levant (Jordan). PLoS One, 6(1), e15815, doi:10.1371/journal.pone.0015815.

 

 

24. Mairs, R.M. (2007). Ethnicity and Funerary Practice in Hellenistic Bactria. In Crossing Frontiers: The Opportunities and Challenges of Interdisciplinary Approaches to Archaeology (Schroeder, H., Bray, P., Gardner, P, Jefferson, V., and Macaulay, E., eds.). Oxford: School of Archaeology, 111- 124.

25. Marzuban, I. (1978). The Superiority of Dogs Over Many of Those Who Wear Clothes (Smith, G.R., and Haleem, M.A.A., translators). Aris & Phillips, Westminster, England.

26. Michalowski, J.M.K. (1968). L'Art de l'ancienne Egypte. L. Mazenod, Paris.

27. Mooney, J. (1896). The Ghost Dance Religion and the Sioux Outbreak of 1890. Extract from the 14th Annual Report of the Bureau of Ethnology, Government Printing Office, Washington, D.C.

28. Morey, D.F. (2006). Burying Key Evidence: The Social Bond Between Dogs and People. Journal of Archaeological Science, 33(2), 158-175.

29. Osborn, D.J., and Osbornova, J. (1998). The Mammals of Ancient Egypt. Warminster, England: Aris & Phillips Ltd.

30. Otto, R. (1961). The Idea of the Holy: An Inquiry into the Non-factor in the Idea of the Divine and Its Relation to the Rational. Oxford University Press, London.

31. Pettit, G.A. (1950). The Quileute of La Push, 1775-1945. Berkeley Anthropological Records, 14(1).

32. Quibell, J.E., and Green, F.W. (1902). Hierakonpolis, Part II. Bernard Quaritch, London.

33. Rice, M. (2006). Swifter than the Arrow: The Golden Hunting Hounds of Ancient Egypt. I.B. Tauris & Co., London.

34. Roscher, W.H. (1896). Das Von Der “Kynanthropie” Handelnde Fragment. Leipzig: Bei S. Hirzel.

35. Seznec, J. (1953). The Survival of the Pagan Gods. Princeton University Press.

36. Stadler, M.A. (2012). Thoth, in UCLA Encyclopedia of Egyptology. Los Angeles.

37. Steindorff, G. (1896). Grabfunde des Mittleren Reichs des Königlichen Museen zu Berlin, vol II. Berlin.

38. Stephanonio, Petro (1627). Gemmae Antiquitus Sculptae. Rome:

39. Walker, S. (2000). Ancient Faces: Mummy Portraits from Roman Egypt. Metropolitan Museum of Art, New York. (In addition to the reference in the text, see the plates on pages 130 and 134.)

40. White, D.G. (1991). Myths of the Dog-Man. University of Chicago Press, Chicago.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf