Havana-Brown-From-England

חום זה השחור החדש – חתול הוואנה

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

בדומה לחתולים כמו הרוסי הכחול, גם ההוואנה הוא חתול שהמאפיין הבולט ביותר שלו והמבדיל אותו מחתולים אחרים הוא צבע הפרווה. לחתול הוואנה צבע חום עמוק ועשיר, מעין מהגוני כהה, השונה מחומים אחרים (שוקולד, או חום-שחור) שניתן למצוא בחתולים מגזעים שונים.  למרות שמו, אין לו שום קשר עם קובה ובירתה האקזוטית. מלבד צבעו, יש לו מבנה זרבובית אופייני, עיניים ירוקות רבות-הבעה ואזניים גדולות. זהו חתול בעל אופי נוח, נעים ושקט ובעל יכולת הסתגלות גבוהה. הוא זקוק לאינטראקציה עם בני אדם ותמיד יחפש חום ומגע מבעליו. חיבתו לחפצים עשתה לה שם, ובבתים המגדלים חתולים אלו יודעים כי כל חפץ כמו נעל או צעצוע ימצא את דרכו לפיו. הוא בעל מבנה גוף בינוני, מוצק ושרירי, אלגנטי – אך עדיין בעל עוצמה. הפרווה באורך קצר-בינוני, בעלת מרקם של פרוות מינק רכה ומשיית. זהו גזע נדיר יחסית, ולנו לא ידוע על מגדלים ישראלים שלו.

מקורו של החתול בתאילנד, היא סיאם של פעם. קיים תיעוד של חתולים שצבעם חום מלא (ללא כתמים) בשירה המקומית כבר מהמאה ה-14. חתולים חומים מופיעים לצד חתולים סיאמיים בצבעי הלבן-סיל, וחתולי הקוראט שצבעם כסוף-כחול בחפצי אמנות ובספרות מאותן שנים. החתולים החומים נחשבו ליפים במיוחד ולבעלי כוחות הגנה על בעליהם מפני אסונות ורשע.

חתולים חומים אלו הגיעו לאנגליה לראשונה בסוף המאה ה-19, תחת השם חתול הרים שוויצרי.  תיעוד מאותם ימים מתאר אותם כ״חתולים סיאמיים, עם פרווה ערמונית בוהקת ועיניים כחולות-ירוקות״. הסברה היא שחתולים אלו אינם טיפוס גנטי נפרד, אלא צבע שהופיע בכל הטווח המוכר לנו כיום כחתולים שהגיעו מאותו אזור: בורמזי, סיאמי טונקינז (שילוב של בורמזי וסיאמי) וההוואנה החום. חתולים חומים החלו להופיע בתצוגות החל מסוף המאה ה19-. ב1888- זכה חתול כזה בתערוכה באנגליה, מה שעשוי להצביע על הפופולריות העולה שלו. ב-1928- הוענק בתערוכה באנגליה פרס מיוחד לחתול שהתהדר בצבע החום היפה ביותר.

מעט לאחר מכן סר חינם של החתולים החומים לטובת הסיאמיים, עם צבעוניותם הבהירה ועיני הספיר שלהם. ב1930- הכריז מועדון החתולים הסיאמים הבריטי כי אינו מצליח לעודד גידול של חתולים חומים, ויתמקד בגידול של חתולים סיאמיים בלבד. חתולים חומים שעיניהם לא היו כחולות הוצאו לחלוטין גם מתערוכות וגם מהגידול.

הקאמבק התרחש בשנות ה-50 של המאה הקודמת, כשקבוצת מגדלים בריטיים החליטה כי חום הוא יפה. לאחר מחקר מעמיק של הגנטיקה של הצבע החום הספציפי בנו אותם מגדלים תוכנית גידול מסודרת שכל תכליתה היתה להשיג את הצבע הנחשק, תוך שמירה על המאפיינים האוריינטלים של החתול. לצורך כך הם השתמשו בחתולים סיאמיים, חתול בריט קצר-שיער ורוסי כחול. השאיפה היתה להגיע לצבע חום אחיד – אותו חום המופיע בחלקים הכהים של הסיאמיים שוקולד-פוינט. באותה תקופה הוכרו באנגליה רק שלושה גזעים ממקורות זרים: סיאמי, אבסיני ורוסי כחול.

בשנת 1952 נולד הגור החום הראשון, אלמטאוור ברונז איידול, והוא מייסד הגזע. הצבע הושג ע״י זיווג של סיאמי סיל פוינט וחתול בית שחור שגם הוא נשא את הגן המעניק את הצבע החום. היות והצבע החום נשלט ע״י גן רצסיבי, שני ההורים חייבים לשאת אותו כדי להשיג גור חום.

ב1958- ה-GCCF אישרה את הגזע תחת השם ״חום ערמוני נוכרי״ ואיפשרה את השתתפותו בתערוכות תחת גזע נפרד. מאוחר יותר שונה השם להוואנה. מקור השם הוואנה שנוי במחלוקת: יש הטוענים שהוא נקרה כך על שם גזע ארנבות העונה לשם זה שצבעו חום, ואחרים טוענים שבגלל שהחום מזכיר את צבעו של הטבק.

ההוואנה הראשונהם חצו את האוקיינוס והגיעו לארה״ב באמצע שנות ה-50, והוכרו כגזע ״הוואנה חום״. ב-1964 הכיר בהם ה-CFA כרשאים לקבל תואר אלוף. בגלל ההבדל בהתפתחות הגזע נוצר שוני גדול בין ההוואנה הבריטי לאמריקאי. בבריטניה החתול קיבל מאפיינים יותר דומים לסיאמיים, בעוד האמריקאים הלכו לכיוון ממבנה גוף מתון יותר. בבריטניה, בגלל מחלות גנטיות שנבעו מאופן הגידול, החלו להוסיף גזעים נוספים לתכנית, מה שיצר צבעים נוספים – אך למעשה התוצאה שנתקבלה היתה הגזע האוריינטלי קצר השיער שאנו מכירים היום, על שלל גווניו וצבעיו. בארה״ב הקפידו בתהליך הגידול על הורים סיאמיים סיל-פוינט או חום, והצאצאים היו חומים בלבד. עם תחילת שנות ה-2000 החלו מגדלים בריטיים בנסיונות להחזיר עטרה ליושנה ולהגיע שוב לצבע החום המקורי של ההוואנה, כדי להבדיל אותם מהחתול האוריינטלי.

תקן הגזע

חתול בגודל בינוני, בעל צבע חום אחיד ועשיר וטונוס שרירים מובחן. הזכרים גדולים יותר מהנקבות.

הראש מאורך, מתחדד בזרבובית מעוגלת המודגשת משני צידיה בכריות שפם. מבנה זה הינו מאפיין חשוב ביותר של הגזע. במבט מהצד ניתן יהיה לראות ״סטופ״ ברור באזור העיניים. האזניים גדולות ובעלות קצוות מעוגלים והן פונות קדימה ומעניקות לחתול מראה עירני ודרוך. העיניים בגודל בינוני, אובליות, מרוחקות זו מזו, בכל גוון של ירוק חי. מה שיותר ירוק- יותר טוב. הגוף והצוואר מוצקים ושריריים.

הרגלים ארוכות וישרות, דקות יותר בנקבות, כשהאחוריות מעט יותר ארוכות מהקדמיות. הכפות אובליות וקומפקטיות, 5 בהונות בקדמיות ו-4 באחוריות.

הזנב באורך ובעובי בינוני, מתחדד בקצהו ואינו רחב מדי בבסיס.

הפרווה באורך בינוני עד קצר, בעלת מרקם חלק ומשיי. הצבע חום עמוק, עשיר ואחיד. כתמי ״טאבי״ מותרים בגורים ובחתולים צעירים היות והם נעלמים עם הזמן. אזורי האף והכפות ורדרדים.

הרבעה עם גזעים אחרים אסורה.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf