estrkrn 008

והפעם קצת היסטוריה… תולדות הגידול המקצועי של כלבים בארץ-ישראל

שם הכותב/ת: רחל קוריאט

צילום: יגאל פרדו

מתי התחילו לגדל כלבים באופן מקצועי וממוסד בארץ ישראל?

ממתי יש לנו ספרי יוחסין?

מי הכשיר שופטים, מאלפים ומדריכים?

מי ארגן תערוכות, מבחני אופי ומבחני כושר?

ובכלל, כיצד נולדה וצמחה התרבות הנפוצה והמקובלת כל כך של גידול כלבים ממוסד ומקצועי, הן של כלבים גזעיים כחיות מחמד והן לצרכים מקצועיים מגוונים בשירות כוחות הביטחון, בסיוע לעיוורים ולנכים, בטיפול באוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים כמו קשישים, ילדים וכד’.

תרבות אינה נבנית “יש מאין” והיא תוצאה של תהליכים היסטוריים, חברתיים, פוליטיים וכלכליים. ולכן במסגרת מחקר שעסק בבניית תרבות החיים בארץ-ישראל שלפני קום המדינה 1 ניסיתי לזהות אותם תהליכים, ולענות על השאלות מתי, כיצד ועל-ידי מי הוחדרו, הופצו ומוסדו הדגמים של גידול הכלבים המקצועי בארץ-ישראל שלפני קום המדינה. שאלות אלה קבלו משנה תוקף, לאחר שהתברר לי שדגמים אלה של גידול ואחזקת כלבים הן כחיות מחמד, והן ככלבי שרות ועבודה, לא היו מוכרים ומקובלים לא בתרבות של החברה היהודית המסורתית ולא בתרבות הישוב העברי בארץ-ישראל.

כמובן שבמסגרת המאמר כאן, לא אציג את מכלול התשובות לשאלות אלה, אבל אשתדל להביא בפניכם בעיקר את סיפורם של האנשים “שעשו את ההיסטוריה” של הכלבנות הישראלית.

ד”ר רודולפינה (דולפי)

וד”ר רודולף (רודי) מנצל

“אמרת כלבנות מקצועית בישראל – אמרת ד”ר רודולפינה וד”ר רודולף מנצל, ובעיקר רודולפינה, וזאת מבלי לגרוע מחלקם של אחרים שתרמו ופעלו לקידום נושא הכלבנות.”, כך אומרת אסתר כהן, מחלוצות הכלבנות בארץ שזכתה לעבוד לצידם של המנצלים מאז היותה בת תשע (!), ושלשמחתי נענתה לשבת עמי יחד עם בעלה אלכס – גם הוא מחלוצי הכלבנים – ולספר לי בראיון מרתק על אותם ימים של ראשית הכלבנות המקצועית בארץ ישראל.

גיבורת הסיפור שלנו היא רודולפינה (דולפי) מנצל “המדענית החלוצה”, אשה מופלאה ומיוחדת שהקדימה את זמנה.

ד”ר רודולפינה מנצל נולדה בווינה בשנת 1891. היא למדה באוניברסיטת וינה וסיימה את לימודיה כשבידה שלושה תארי PH.D: בפסיכולוגיה, בביולוגיה ובביו-כימיה. משחר נעוריה הייתה ציונית. היא הייתה פעילה באגודת הסטודנטים הציונית ע”ש הרצל, והייתה מראשוני המדריכים בסניף הווינאי של תנועת הנוער הציונית “בלאו-וייס” (“תכלת-לבן”).

על הפן הציוני בביוגרפיה של ד”ר מנצל מספרת אסתר כהן:

“דולפי סיפרה לי שהיא הייתה ציונית מגיל שש! ומעשה שהיה כך היה: יום אחד היא הייתה בשירותים ובאחד מגזרי העיתונים ששימשו כנייר טואלט היא קראה שלכל עם יש מולדת, ואז היא חשבה שליהודים אין מולדת, וצריכה להיות מולדת ליהודים. כך כבר מגיל שש!”

לאחר נישואיה לרופא ד”ר רודולף מנצל ב-1915 הם עברו ללינץ שם התגוררו בווילה גדולה.

על הבית בלינץ מספר א. צור 2 שמאוחר יותר עבד עם מנצל בארץ:

“על משפחת המנצלים נודע לי מפי חברי “הפועל” שהשתתפו באולימפיאדת הפועלים שהתקיימה בווינה בשנת 1930. הבחורים סיפרו בהתפעלות על ד”ר רודולפינה מנצל מלינץ, על הבית עם הגן הגדול, ובעיקר על גידול ואילוף כלבים מגזע בוקסר שבחלקם אולפו עבור משטרת אוסטריה. לבית הגידול הזה היה שם עברי – “בני השטן” ופקודות האילוף ניתנו בעברית כדי שהעבריינים לא יבינו…”

גם אפרים קמינקא 3 מספר על היכרותו עם המנצלים בלינץ: “בקיץ 1919 בהיותי בהכשרה חקלאית לא הרחק מלינץ, הוזמנתי ע”י המנצלים לבלות את השבתות בביתם. מצאתי את דולפי אשר הקדישה את עיקר זמנה לחקירתו ולטיפוחו של יצור בעל מראה מפחיד הוא “מאוגלי” כלב הבוקסר. אותו כלב שעתיד היה להיות אביהם הראשון של שבט “בני השטן” המפורסם של ד”ר מנצל. רודי הסביר לי שזה אינו תחביב, ודולפי אמרה לי שהחליטה להתמסר לגידול מדעי של כלבים”.

בוקסרים משושלת “בני השטן” השתתפו בתחרויות רבות בשנות ה-20 וה-30, ורובם אף נמצאו ברשימת המנצחים בתחרויות.

ב-1928 הצליחו בני הזוג מנצל לפתור בעיה חשובה ביותר בתחום אימון הכלבים לצרכי משטרה: הם פיתחו טכניקה שבאמצעותה למד הכלב לזהות את ריחו האישי של גוף האדם (מה שנראה כמעט מובן מאליו היום באימון של כלבי גישוש). הישג זה היה הצלחה בקנה מידה בינלאומי, משום שהוא אפשר פיתוח טכניקות אילוף חדשות ויעילות יותר, בעיקר באילוף של כלבי גישוש.

ואכן, ד”ר מנצל, שנחשבה למומחית בינלאומית בתחום הביולוגיה והפסיכולוגיה של בעלי חיים, ושנמצאה במוקד הממסד המקצועי של המחקר המדעי שעסק בכלבי שירות ויישומו בצבא ובמשטרה בגרמניה ובאוסטריה, עזבה את גרמניה הנאצית כשמטרתה הייתה להמשיך ולמלא את ייעודה המקצועי-מדעי בתחום של גידול כלבים מקצועי בכלל וכלבי שרות בפרט לתועלת הישוב העברי בארץ-ישראל, שכמעט ולא הכיר את האופציות שהיו גלומות בשימוש בכלבים לצרכי הביטחון וההתיישבות העברית.

המעבר לארץ ישראל

מנצל שאפה להקים בארץ כלבנות על פי הדגם שהיה מקובל באוסטריה ובגרמניה:

ריכוזיות מוסדית-ממלכתית: מוסד ממלכתי – ממשלתי או צבאי – ששילב פעילות מדעית-מחקרית שעסקה במכלול השאלות שנגעו לבריאותם ולהתנהגותם של כלבים, בגידול ובטיפוח של גזעי כלבים, ובעיקר של גזעים שהתאימו לשמש ככלבי שירות; בפעילות מעשית של אילוף כלבי שירות, ובהכשרת מטפלים, מאלפים ומדריכים מקצועיים.

‘ספורט כלבים’ אזרחי-פרטי: לצד מוסדות המחקר והאילוף הממלכתיים היה קיים בגרמניה ובאוסטריה ‘ספורט כלבים’ אזרחי-פרטי מסודר ומאורגן על-פי אמות המידה של ‘גידול ספורטיבי’. תפקידו של הגידול הספורטיבי הפרטי היה לספק למשטרה ולצבא את הכלבים המתאימים, ובכך להעביר את הגידול המאסיבי של הכלבים לצרכי השירות הצבאי והמשטרתי מן המכונים הממשלתיים למגדלים הפרטיים.

מנצל שרצתה להחדיר את הרפרטואר שבבסיסו שינוי רדיקאלי ביחסה של החברה היהודית לכלב, הכירה בקושי של שינוי דפוסי התנהגות של יהודים כלפי כלבים. היהודים נתפסו כמי שפחדו מן הכלב, שייצג עבורם את הגוי האכזר והאלים שנהג לשסות בם את כלבו, ושספורט בכלל ו’ספורט כלבים’ בפרט נתפס על-ידם כהבל ורעות-רוח שאינם יאים ליהודים. הדבר נכון היה לדעת מנצל, גם כשהיה מדובר באנשים שחיו כבר בארץ-ישראל, ושאמורים היו לממש באורח חייהם את הדגם של ‘היהודי החדש’. וכך היא כתבה בשנת 1944 באחד מגיליונות “הכלבן”:

[…] רבים מבני עמנו עוד עומדים באמונתם כי החזקת כלבים, אילופם וגידולם הם עניין של מותרות וחובבנות, בקיצור עניין שהאנגלים מכנים אותו “הובי”, והיהודים באירופה כינו אותו בשם “גויים-נחת”, אבל כלבנותנו פלסה לה קמעה קמעה את דרכה לתוך המוחות של הקהל בא”י ולתוך לבבותיו”. (“הכלבן” מס. 6 נובמבר 1944)

סיפור אחר שהופיע באחד מגיליונות “הכלבן” תחת הכותרת “מפי הטף” הציג אף הוא את הקושי שהיה כרוך בשינוי דפוסי התנהגות הנחשבים כמייצגים את היחס ‘היהודי-מסורתי’ כלפי כלבים, והפעם אצל ילדים:

[…] אחדים מהכלבים הותיקים שלנו ידועים היטב ומכובדים בסביבתם. כך קרה לא מזמן ש’לוצי’ הזקנה שזקנתה לא הורידה בכלום מהופעתה החיצונית העושה רושם רב, עברה בזמן טיולה על יד קבוצת ילדים. חלק מהילדים נבהל, דבר שלדאבוננו עוד קורה לעיתים, וצעק נפחד: “כלב גדול, כלב גדול!”. אז נשמע קולו של המשקיט, ילד בן שש: “חברה, הלא זה לא כלב זאת לוצי “ אמר וניגש אל לוצי, חיבק אותה והחזיק אותה עד אשר בעל הכלב ניגש וקשר את ידידת הילדים ברצועה […] (“הכלבן” מס. 36 מאי 1947).

במקביל, מנצל ניסתה ללא הרף לעניין את הנהגת הישוב בתועלת הרבה שניתן יהיה להפיק מכלבי שירות בעיקר בהתיישבות העובדת, אך בדרך כלל נתקלה בתגובות של אדישות והתעלמות. ב-1932 חל שינוי מה ביחסם של מוסדות הישוב, ומנצל התבקשה ע”י יצחק בן-צבי לבוא לארץ ולהכשיר כלבים כדי לסייע בהגנת הישובים. מנצל הייתה אז עסוקה בעבודתה המדעית ולכן דחתה את ההצעה, אבל בינתיים השתלמו בחווה בלינץ שני פעילי “הגנה” לתקופה של שנה.

מנצל ביקרה בארץ לראשונה ב-1934, ולאחר מכן ב-1937 על שני הביקורים החשובים האלה שניתן לראות בהם את ראשית פעילותה של מנצל בארץ מספרת אסתר כהן:

“ב-1934 שהו המנצלים בארץ שלושה חודשים במהלכם החלו בארגון קורסים וימי עיון לנוהגים, ושלחו לארץ את חיל החלוץ של “בני השטן”, בוקסרים ששימשו כלבי קרב והגנה, נשק יעיל שלא היה צורך להחביאו ב”סליקים”. ב-37 הם קיימו קורס “יסודי” יותר שהתקיים במקווה ישראל בו השתתפו רבים וטובים מבני הנוער דאז, שלהם ולמשפחותיהם מעולם לא היה יחס כלשהו לכלבים. אבל בהשפעתה הנמרצת של פרופ. מנצל הפך חלק ניכר למשוגעים לדבר (אגב, ברשימת בוגרי אותו קורס מופיע גם השם רות דיין נהלל…)” (אבי ז”ל שמואל צביאלי ממייסדי קיבוץ טירת צבי השתתף באחד מהקורסים האלה, וממנו שמעתי לראשונה את שמה של מנצל שממנה קיבל את כלבת הבוקסר ליזל). מנצל המשיכה לשלוח תזכירים והצעות על חשיבות הכלב בהגנת הישובים, נתנו לה הבטחות שבפועל לא קוימו, ולכן כאשר הגיעו המנצלים לארץ ב-1938 (זה היה לאחר “האנשלוס” כאשר לא היו יכולים עוד להישאר באוסטריה הנאצית), עם מספר קטן של כלבים, הם נאלצו להתחיל את הפעילות מאפס, תוך התמודדות עם מצוקה תקציבית קשה.

אסתר כהן: “הבטיחו להם אבל לא נתנו שום דבר. אני חושבת שהם חיכו עד שלא יכלו להישאר יותר, כי הם האמינו שהמפעל שלהם הוא כל כך חשוב, שצריך להיות לזה מקום, שיבנו להם בית עם כל התנאים.”

על המצוקה הקשה מספרת אסתר כהן: “לא היה לה כסף, אז היה שם לא רחוק מחנה צבאי בריטי. כל יום אחד הבחורים נסע על אופניים לבסיס הצבאי וקיבל את שאריות המטבח עבור הכלבים. מנצל הייתה ניגשת, מסתכלת, והייתה אומרת שאת זה אפשר לאכול גם למעלה… זאת אומרת זה בהחלט ראוי למאכל אדם…”

על הימים הראשונים של מנצל בארץ שיש בהם כדי להעיד על הלהט של העשייה שבער כאש בעצמותיה, מספר א. צור 1:

“ביום בו הגיעה משפחת מנצל לנמל חיפה, התחלנו בקורס לשומרים ברמת יוחנן. פגשתי את המשפחה בנמל, והבאתי אותם לביתי בקרית חיים. אחרי מנוחה קצרה יצאנו לרמת יוחנן. ד”ר רודולפינה מנצל נרתמה מיד לפעולה במרץ האופייני לה בעזרתו של מר שומן שעבד איתה בלינץ. היא הדריכה באותו יום את הקורס עד השעות המאוחרות של הערב. כעבור ימים מספר נמצא עבורם בית בקרית מוצקין, והמנצלים עברו לשם. בבית הזה הונח היסוד לכלבנות המאורגנת בארץ כשד”ר רודולפינה מנצל הייתה הרוח החיה בכל פעולה בשטח זה.

בגיליון הבא: הקמת “המכון לחקר כלבים ואילופם” שהפך למרכז הכלבנות בארץ על שלל פעילויותיו: קורסים לנוהגים, למדריכים, יעוץ והכוונה, פתיחת “ספר היוחסין”, הקמת “ארגון נוהגי כלבי שרות” וארגון הכלבנות הספורטיבית. סיפורים ועדויות על ראשית הכלבנות בארץ ישראל כפי שסופרו לי וכפי שנמצאו בארכיונים השונים מאותה התקופה.

תהליך העבודה והקורפוס

אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא שאני בורחת מבית הילדים (נולדתי וגדלתי בקיבוץ טירת-צבי שבעמק בית שאן) לכלביה של הבוקסרים של אבא שלי – מקום שאיש לא העז להיכנס אליו מלבד המטפלים, נכנסת דרך פרצה קטנה בגדר, יושבת ומשחקת עם הכלבים האימתניים, כשמעבר לגדר המטפלת המבוהלת, שמתחננת שאצא ואחזור לבית הילדים…

אבי ז"ל שמואל צביאלי השתתף באחד הקורסים הראשונים שהעבירה פרופ' מנצל בשנת 1937, וממנו שמעתי לראשונה אודותיה, וכל מה שידעתי היה שמדובר ב'יקית' קטנה וטמפרמנטית משוגעת בכל מה שקשור לכלבים בכלל ולבוקסרים בפרט, שהמילים היחידות שידעה בעברית היו: "כלב טוב"… מאבי קיבלתי את האהבה לכלבים (אמא שלי ממש לא סבלה אותם ופחדה מהם…) שעברה לילדי ולנכדי.

לימים, כשלמדתי לתואר שני ביחידה למחקר תרבות באוניברסיטת תל אביב גיליתי עניין  בתהליכים הנוגעים לגיבושה של תרבות חיי-היום-יום שנוצרה בארץ-ישראל. הנושא שעניין אותי באופן אישי היה בדיקת השינויים שחלו ביחסה של התרבות היהודית לטבע ולבעלי-חיים, ומידת השפעתם על בניית התרבות העברית בארץ-ישראל. בנושאים של טיולים ומסעות בטבע, וכן בחינוך לאהבת הטבע, נעשו עבודות רבות. לעומת זאת בנושא של גידול כלבים כחיות מחמד וככלבי שרות– תופעה הרווחת היום בתרבות הישראלית ושיש בה כדי לבטא את השינוי שחל ביחס לטבע בכלל ולכלב בפרט – לא נעשו עדיין עבודות, ולכן בחרתי לעסוק בנושא זה.

במהלך ההכנות לעבודה פניתי לארכיון הציוני בירושלים, וביקשתי את עזרתם באיתור חומר העוסק בגידול כלבים בתקופת הישוב. בפגישת העבודה עם מדריכי הארכיון נאמר לי כבדרך אגב, שהגיע לידיהם לאחרונה ארכיונה האישי של ד"ר רודולפינה מנצל, שעסקה בגידול ובאילוף כלבים בתקופת הישוב, וזה עתה הם סיימו את סידורו. איש עדיין לא עבד על ארכיון זה, ולכן הם הציעו לי לבדוק האם מצוי בו חומר העשוי לסייע לי בעבודתי.

מעיון ראשוני בארכיון הכולל אלפי מסמכים בעברית, באנגלית ובגרמנית, התברר שנפל בידי 'מכרה-זהב' שיוכל לשמש בסיס לעבודת המחקר שלי בנושא  בניית שדה הפעולה של גידול כלבים מקצועי בתרבות העברית בארץ-ישראל המנדטורית.

העבודה על הארכיון של מנצל הייתה מרתקת, ואיסוף המסמכים הרלוונטיים לנושאי העבודה, מיונם וניתוחם אפשרו לי לבנות את הפסיפס המורכב של שדה-פעולה שנבנה בארץ-ישראל בעיקר הודות ליוזמתם, לאמונתם, לכישוריהם המקצועיים ולנחישותם של בני הזוג מנצל בכלל, ושל רודולפינה בפרט.

רחל קוריאט

מקורות למאמר:

עבודת גמר לקראת תואר M.A : "פנו דרך לחלוציות החדשה לכיבוש הכלב עבור בניין ארצנו" (רודולפינה מנצל): בניית שדה הפעולה של גידול כלבים מקצועי בארץ ישראל (1934-1948)  ביחידה למחקר תרבות, אוניברסיטת תל-אביב, בהדרכת ד"ר רקפת סלע-שפי. העבודה המלאה נמצאת באתר:www.tau.ac.il/tarbut/tezot

א. צור: דרכה של ד"ר מנצל  בתוך: הכלב  ביטאון "ההתאחדות הישראלית לכלבנות" ספטמבר 1973, אלול תשל"ג. להלן: הכלב 1973

אפרים קמינקא, פרופ. ד"ר רודולפינה מנצל – אשה מופלאה  הכלב 1973

שם, הכלב 1973

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf