rchl 018

והפעם קצת היסטוריה… תולדות הגידול המקצועי של כלבים בארץ-ישראל – חלק ב'

שם הכותב/ת: רחל קוריאט

צילום: יגאל פרדו

הקמת המכון לחקר כלבים ואילופם בארץ-ישראל – כמרכז למחקר מדעי, לפעילות כלבנית וליעוץ מקצועי

מנצל כאמור, החלה לבנות את שדה הפעולה של כלבי השרות עוד בשנת 1934, כאשר ערכה את שני הקורסים הראשונים בארץ-ישראל על-פי הזמנת ה"הגנה". עם זאת התנופה העיקרית בבניית השדה החלה עם עלייתם של המנצלים לארץ (סוף 1938) בהקמתו של המכון לחקר כלבים ואילופם. וכך כתבה ד"ר מנצל בדו"ח השנתי הראשון שפרסמה ב- 1939:

"המכון נוסד בסתיו 1938. היוזמים הודיעו כבר מחו"ל לכל הידידים והמעוניינים על ידי תזכיר מפורט על מטרותיהם וכוונותיהם בקשר עם יסוד המכון. קיימנו את עקרוננו היסודי: חקירתו המדעית של הכלב, של גידולו, אילופו ושימושו".

בהמשך עסק הדו"ח בתיאור הפעילויות השונות שנעשו באותה שנה, אך בעיקר ניתן ללמוד על מגמות הפעילות ועל אופיין מן הסטטיסטיקות שהיו מצורפות לדו"ח. כדוגמה בחרתי בסטטיסטיקה שתיארה את הפעילות שנעשתה בשטח המכון ומחוצה לו:

"פעולות הבקורת והשכלה:"

מספר הביקורים, פעולות הפיקוח מחוץ למכון ………… 120

מספר הנקודות ……………………………………………………………………….. 63

מספר הבחינות ופעולות הבקורת של כלבים ……………. 407

הערכות כלבים ……………………………………………………………………….. 235

ימי קורס ……………………………………………………………………………………. 109

הרצאות (חלק במסגרת הקורסים וחלק ……………………… 54

הרצאות יחידות)

הצגות כלבי דוגמא (לשם השכלה ותעמולה ענינית) 6

ניתן לראות מן הסטטיסטיקה הנ"ל, ומדובר לאחר פעילות של כשנה אחת בלבד, על תנופה רבה של עשייה ופעילות. מעניינות ביותר הן העדויות האישיות מפי האנשים שעבדו לצידה של מנצל בתקופה של ראשית הכלבנות בארץ ישראל.

וכך מתאר אפרים בנהר1 מראשוני הכלבנים בארץ, ומי שנחשב כ"יד ימינה" של מנצל בעבודתה עם כלבי השירות במכון, את פעילותו של המכון מנקודת מבטו האישית:

"הגעתי אל ד"ר רודולפינה מנצל ואל הכלבנות בדרך בלתי שגרתית. בינואר 1943 הופיעה הגב' מנצל בכפר הנוער בן – שמן במסגרת סיוריה במוסדות שונים של עליית הנוער. היא חיפשה אז "יורש", והכוונה היתה כפי שלמדתי רק מאוחר יותר, הן ליורש מקצועי והן ליורש משפחתי. הזוג מנצל שהיה חשוך ילדים, קיווה למצוא מועמד שיספק את שני הצרכים. הגעתי אל המכון הארץ – ישראלי למחקר כלבים ואילופם בקרית מוצקין במרץ 1943, ואני אז צעיר למדי. התגוררתי בביתם קרוב לשנתיים והייתי במידה רבה כבן המשפחה. היותי חובב כלבים מושבע עוד מילדות עזר לי כמובן להיקלט עד מהרה ב"עולם הכלבים". הבית "שרץ" אז כלבים גזעיים יקרי ערך, בחלקם ייבוא מאירופה, ובראשם בוקסרים, שהיו הגזע האהוב על הזוג מנצל. השם "בן שטן" הוזכר כמעט בכל שיחה והוא היה ידוע גם באוסטריה שלפני מלחמת העולם השניה."

חיזוק לדבריו של בנהר הן לגבי מציאת "היורש", והן לגבי אהבת הבוקסרים, מצאתי באוטוביוגרפיה שמנצל החלה לכתוב באחרית ימיה:

"מאז ילדותי אהבתי מאד כלבים, אך לא יכולתי להחזיק כלב בביתי. עכשיו הייתי לאדם חופשי, וקניתי לי כלב צעיר. היה זה בוקסר גרמני, כמובן בעל אילן יוחסין, ולא עבר זמן רב והפכתי להיות במרכז המחקרים על אודות כלבים.

יתכן שהכלב אכן היה בשבילי ובשביל בעלי תחליף לילד, ושנינו אהבנו את היצור הקטן מכל הלב. רצה המקרה, שהכלב הראשון שמצא חן בעיני היה בוקסר, ודרכו התקשרתי לגזע זה. הרי אז עדיין לא ידעתי הרבה על כלבים, ובחרתי בגור הזה כי הוא מצא חן בעיניי וכי מדי יום עברתי ליד הבית והגינה בו הוא הוחזק. מאוחר יותר, כאשר התחלתי להעריך כלבים לפי היכולות שלהם, הודיתי לעתים קרובות למזלי, שהוביל אותי דווקא לבחירה זו: בוקסרים הם גזע בו מודגשים בעיקר שני יצרים: יצר ההגנה ויצר הלחימה. מאז יותר לא אהבתי כלב, שלא היה בעל התכונות הגנטיות האלה כי חיה ללא תכונות אלה לא באה בחשבון בשבילי."

 בהמשך דבריו מתאר בנהר את אופי פעילותו של המכון ואת העבודה בו:

"פעילות המכון בשנות מלחמת העולם התרכזה בארבעה מישורים:

1. גיוס כלבים לצורכי הצבא הבריטי.

2. ארגון השימוש בכלבי שירות בהגנה ובעיקר בהתיישבות העובדת.

3. ניהול ספר היוחסין של התאחדות הכלבנים של אותם ימים.

4. מעט גידול ורבייה של כלבים גזעיים.

ד"ר מנצל היתה אישיות נמרצת ועזת רצון ולא קל היה לעבוד איתה, היא דרשה מאיתנו הרבה, כשם שדרשה מעצמה. יום העבודה שלנו נמשך כ-14 שעות וכאשר אחד הכלבים לא היה בקו הבריאות, לא אחת גם בילינו את הלילה בהשגחה ובטיפולים. כבר אז הפתיעה אותי העובדה שאשה קטנה ונמרצת זו הצליחה לרכוש את אימונם של הכלבנים. אין לי ספק שאחד הגורמים לכך היתה הרגשת השליחות בה פעלה ד"ר מנצל ואשר אותה הצליחה לנסוך גם ברבים מאלה שבאו במגע יותר הדוק עמה. יש לציין שרוח הצוות היתה מצוינת."

אחד התחומים בהם נחשבה מנצל חלוצה הן בתחומי המחקר התיאורטי, והן בתחומי המחקר המעשי היה תכונות האופי של כלבים והשימוש בהן לצרכי האדם. וכך היא מספרת באוטוביוגרפיה2 שלה:

"ממש נדחפתי לזרועות הפסיכולוגיה של החיות. אם רציתי לעמוד על טיב חיה מסוימת הייתי צריכה להיות בטוחה באשר לתכונותיו וכך התפתחה אצלי פסיכולוגיית החיות כתוצאה מובנת מאליה של אהבתי לכלב הקטן, והוא היה חשוב לי ביותר כנושא להשוואה עם כלבים אחרים. מזה נבע העניין שמצאתי בכול מה שהיה קשור בחקר אישיותם של כלבים. כבר אז הרכבתי בדיקה של כלבים שהיא עדיין תקפה. ערכתי גיליון, לפיו אני עדיין היום בוחנת כלבים המגיעים לידיי.

יצרתי גם טרמינולוגיה שהפכה למקובלת כיום לאותן "בדיקות התכונות של כלבים צעירים". כיום יש אלפי כלבים צעירים שנבחנים לפי שיטה זו. עדיין יש בידי ערימה של טפסים מלאים לפיהם בחנתי כול כלב שהגיע אלי, דורות אחר דורות. יש כיום ספרות על הדברים האלה שאינה מתייחסת רק לכלבי בוקסר, אלא גם לגזעים אחרים, במידה ואלה אמורים לשמש בתפקיד מסוים. אני יודעת שכבר תמיד העדפתי גזעים מסוימים על גבי גזעים אחרים, ואני יכולה לבסס את ההעדפה, לפי הגזע, על ידי נתונים לגבי כול חיה."

למחקרים שעסקו בתכונות האופי של כלבים הייתה השלכה מיידית על הכשרת הכלבים למשימות שונות, כפי שסיפר לי דוד אפרת מקיבוץ עין החורש שזכה לעבוד עם מנצל כתף אל כתף ביישום מחקריה, ושלימים התפרסם כבעליו של בית הגידול לפינצ'רים "בית המעיין":

"אחת הבעיות שמנצל ניסתה לפתור באמצעות כלבים, הייתה העברת ידיעות, וזאת בשל העדרם של מכשירי קשר שלא נמצאו בידי אנשי ההתיישבות העובדת. הבעיה הייתה כיצד אנשי הסיור יודיעו לחברים שאין מארב בשדה. מנצל מצאה פיתרון לכך באמצעותם של "כלבי בישור". היה לי הכלב הראשון שאולף "לבשר", שמו היה "כתם", היה לבן עם ראש שחור, ומנצל אמרה לי: "בוא נאלף אותו להעביר ידיעות".

העיקרון היה כזה: א. כל כלב צריך שני בעלים שייתנו לו פקודות. ב. תכונות אופי: כלבים נטולי יצר ציד (כדי שלא ירוצו אחרי שפנים, או חיות אחרות). ג. כלבים שאינם תוקפנים וידידותיים לכולם. עבדנו בעיקר עם כלבי רוח וכנענים (סלוקי).

שיטת האילוף: לצוואר הכלב הרכבנו בקבוק עם אניס (חומר ריח חזק) שטפטף. התחלנו עם מרחק קטן (כ-200 מ'), כלבן א' שחרר את הכלב שראה לאן הלכו האנשים שביניהם היה כלבן ב'. הכלב הגיע אליו, קיבל צ'ופר, ולפי הריח חזר לכלבן א' וגם שם קיבל צ'ופר. באופן זה למד הכלב לרוץ בין שני הכלבנים ולהעביר הודעות שהוצמדו לנרתיק על צווארו. הצלחנו להגיע עד למרחק של שלושה ק"מ בין שני הכלבנים!"

הישג חשוב ביותר ברמה בינלאומית שעשה שימוש בידע של תכונות האופי של כלבים, והרשום על שמה של ד"ר מנצל היה גילוי מוקשים בעזרת כלבים, שיטה שהבריטים השתמשו בה במלחמת העולם השנייה.

 דוד אפרת לקח חלק בפיתוח השיטה והוא תיאר אותה בפני:

"הערבים היו ממקשים את דרכי העפר לשדות, והעגלה עם הסוסים שיצאה לשדה הייתה עולה על המוקש הפרימיטיבי ומתפוצצת. לפעילות הזאת התאימו בעיקר כלבי בוקסר שתכונות האופי שלהם היו: א. נטולי יצר ציד. ב. אינם תוקפנים. ג. והתכונה החשובה למשימה זו: אוהבים מאד לאכול…

שיטת האילוף: תנאי ראשון הכלב היה צריך להיות רעב! היינו הולכים עם חגורה שהתארכה במשך הזמן. בקופסת פח קטנה שמנו חתיכת בשר, אח"כ היינו חופרים גומה קטנה של 30 ס"מ בערך, מכסים ומתרחקים. בהתחלה כ-20 מ'. לאחר מכן משחררים את הרצועה, הכלב היה מגיע "לחפירה", היינו מוציאים את הקופסה עם הבשר, והכלב היה "מאושר" לאכול את הבשר. עם הזמן המרחק מהיציאה גדל מיום ליום, וגם החפירה "הזדקנה" מיום ליום. הכלב גילה את המוקש כי הוא חיפש את החפירה שם היה רגיל לקבל את חתיכת הבשר. מנצל טענה שכלב בתנאי שטח טובים יכול לזהות את החפירה עד 4-5 ימים מיום הנחת המוקש."

הכשרת כלבי שרות ובעלי תפקידים באמצעות קורסים מקצועיים ברמות השונות

ארגון קורסי ההכשרה על-סמך קריטריונים מקצועיים וסטנדרטים בינלאומיים הן לכלבים והן לבעלי התפקידים היה נדבך חשוב ביותר בבניית שדה הפעולה של גידול מקצועי של כלבי שרות בארץ-ישראל.

מנצל בנתה מערך שלם ומקיף של תוכניות הדרכה מפורטות ביותר לסוגים השונים של הכלבים, לתפקידים שעליהם למלא בהתאם לתכונות האופי שלהם, וכן לרמות השונות של בעלי התפקידים: נוהגי כלבים, מאלפים ומדריכים.

אחת מבוגרות אותם קורסים הייתה רבקה יוסטינג (גצלר) אז מרעננה, שמארחת אותי היום (אפריל 2010) בביתה הצנוע בכפר בני ציון, כשכלבת בוקסר מקסימה מקדמת את פני בפתח הבית… ליד השולחן בפינת האוכל בעוד אנו מעיינות באלבומי התמונות מן הימים ההם, סיפרה לי רבקה על אותם ימים ראשונים של הכלבנות הארץ ישראלית כפי שהיא חוותה אותם:

"אמי לוטה גצלר שעלתה לארץ ב-1922 והתיישבה יחד עם אבי יוסף בעין גנים (זהו המושב הראשון בא"י ולא כפי שטועים לחשוב, שזה נהלל…), השתתפה בקורס הראשון שהדריכה מנצל ב-1937 במקווה ישראל. הייתי אז בת 12. היה איתה הכלב עַז אותו קיבלה מגרדה לופט (אשתו הראשונה של חיים ארלוזורוב). מדובר בתקופת המאורעות 1936-9 והיינו צריכים כלב שישמור על החצר ועל הבית. רק ב-1945 בעקבות אמי, הגעתי לראשונה למכון לקורס נוהגי כלבים בהדרכתה של ד"ר מנצל. הגעתי מרעננה עם כלבתי רעמה. לאחר מכן

השתתפתי בקורס מדריכים שהתקיים ב"חוסמסה" (באזור חולות בת-ים חולון) שם התקיימו קורסים של ה"הגנה". בהמשך ארגנתי קורסים מטעם

 ה"הגנה" לתושבי רעננה חברי ה"הגנה". זה היה בביה"ס ובפרדס ליד בית הספר. חברי "הגנה" בעלי כלבים היו מתאספים כל שבת בחצר של בית הספר, ושם היו מחנכים ומאלפים את הכלבים שלהם. המוני ילדים היו באים לשם לראות, ואחרי שנים פגש אותי פעם אדם אחד ואמר לי: "אני זוכר אותך שאילפת כלבים בחצר ביה"ס ליד בית הכנסת הגדול."

תוך כדי עלעול בתמונות מצביעה רבקה על תמונה של ילד המתאמן עם כלב, "זהו גדעון הלפרין שאביו נרצח ע"י פורעים ערבים. המשפחה גרה בבית מבודד בפרדסי פתח תקווה, והילד הגיע כדי לאלף כלב שיגן על המשפחה."

עם קום המדינה הצטרפה רבקה בדומה לאסתר ולאלכס כהן, ולכלבנים האחרים שעבדו עם מנצל, ליחידת הכלבנים של צה"ל, שזה עתה הוקמה.

בניית שדה הפעולה של 'ספורט כלבים' פרטי ממוסד ומאורגן

'ספורט הכלבים' הממוסד והמאורגן במתכונתו המוכרת לנו היום נוסד באנגליה בשנת 1851. באותה שנה התקיימה בלונדון תערוכת הכלבים הראשונה, שבעקבותיה נוסד בשנת 1873 מועדון הכלבים הגזעיים הראשון. מאנגליה התפשט ספורט הכלבים למרכז אירופה ולאמריקה (בשנת 1884). ספורט הכלבים עוסק בהסדרת שדה הפעולה של גידול כלבים גזעיים על-פי סטנדרטים וחוקים שנקבעו על-ידי ה-F.C.I

(The Federation Cynology International)

וכך כתבה מנצל בדו"ח שהוציא המכון לשנת 1940:

 "שאיפתנו היא לבסס את בניין הספורט הצעיר הזה, ולהקים אותו בהתאם עם הכללים הנבחנים של הארגונים הספורטיביים הכלבניים באירופה ובארצות הברית. בקשר עם זה הכינונו תקנות לפנקס גידול כלבים, תקנות לסידור ההצגות, וכללים יסודיים לחינוכם של שופטים ספורטיביים בכל המחלקות השייכות לכך."

הקמת "התאחדות חובבי ומאמני כלבים בישראל" (החומ"ב)

ב-27.4.1939 הקימה מנצל בשיתוף עם מרטין גולדשמידט (גולדשמידט היה יו"ר האגודה המקומית שפעלה בירושלים ונבחר ליו"ר ההתאחדות הארצית החדשה) את "התאחדות חובבי ומאמני כלבים בישראל". אחת המטרות החשובות ביותר של החומ"ב הייתה פתיחת ספר גידול והוצאת תעודות יוחסין בהתאם לסטנדרטים בינלאומיים.

ספר הגידול והטיפול בהוצאת לוחות יוחסין Pedigree

על חשיבותו של ספר הגידול ל'ספורט הכלבים' ועל הקושי בהוצאת תעודות יוחסין כתבה ד"ר מנצל בדו"ח לאסיפת הצירים ב-30 באוגוסט 1946:

"ספר הגידול רכש לו שם טוב בין כל מגדלי הכלבים ודווקא לא רק בארץ. הוא ספר הגידול היחידי בכל המזרח התיכון והקרוב ולכן נרשמים בו כלבים גזעיים מכל המזרח הקרוב ועד הודו. היו קשיים גדולים בהתחלת הרישום כי לא היו תעודות מרוב הורי הכלבים, אמנם כעת השתפר המצב באופן ניכר, אולם יש קושי אחד והוא שאם נמכר כלב, בעלו החדש משנה לעיתים תכופות את שמו ואז קשה מאד לעקוב אחריו, כשהוא פתאום מופיע בשם חדש כאב או כאם של הגורים. לשם יצוא כלבים – שנדרש בודאי בהתחשב עם חורבן אירופה – יש צורך בכלבים שלוח היוחסין שלהם יהיה מסודר בהחלט. מספר הכלבים הרשומים בספר הגידול הוא כעת יותר מ- 3300, לעומת 591 ביום 30 ביוני 1939. ההרשמה נעשתה חינם, בלי תשלום, כדי להפיץ את רעיון הרישום."

דוגמה לקשיים האלה ניתן למצוא במכתבו של בנימין זוננברג מרמת-גן למנצל מיום 27.12.47:

"בתשובה לפרטים שבקשת עבור תעודת יחוסין של הכלב דובי שמסרתי לחבר שלמה סטוצינסקי מיסוד המעלה. את הכלב קיבלתי מאדון ישי בלקינד בעל קולנוע נעמן מראשון לציון. שם הכלבה בֶלַה. והכלבה הורבעה עם הכלב של אדון סגל מחיפה רח' ירושלים על יד הבית של וילבור. מוצא הכלבה בלה מבן-שמן של הכלבים של אדון כהנא. הכלב דובי היה בקורס של אגודת חובבי כלבים בתל-אביב בהדרכת אינג'ינר סיגל, ובביקורך בקורס זה ציינת את ראש הכלב דובי כראש יפה. אני מצרף תמונה של הכלב דובי אולי זה יעזור."

מכתב זה מדגים את החשיבות הרבה שהייתה למיסוד של הפעילות הכלבנית, ועד כמה היה קשה להחדיר נהלי עבודה מקצועיים לשדה שכנראה היה פרוץ למדי, ונטה לסמוך בעיקר על קשרים והיכרות אישית.

"הכלבן" ירחון לחברי התאחדות חובבי ומאמני כלבים בארץ-ישראל

הגיליון הראשון של "הכלבן" יצא ביוני 1944. הוא יצא בשתי שפות באנגלית ובעברית. (ההתאחדות הארץ-ישראלית הייתה מסונפת לאגודה הבריטית, ולכן הייתה חייבת להוציא את פרסומה הרשמי גם בשפה זו. נוסף לכך, בהתאחדות הארץ-ישראלית היו חברים רבים מקרב הצבא והשלטון הבריטי). הירחון המשיך להופיע גם לאחר קום המדינה (עד שנות ה-60 המוקדמות, עד להקמתה של ההתאחדות החדשה), וזכה לתפוצה של כמה מאות עותקים. מן "הכלבן" ניתן לדלות אינפורמציה רבה על המרחב התרבותי של שדה הפעולה של גידול הכלבים המקצועי: פורסמו בו מאמרים מקצועיים בתחומים שונים, ומומחים ענו בו על שאלות של קוראים, שמהן ניתן ללמוד על הבעיות שהעסיקו את ציבור בעלי הכלבים. מן הדיווחים על הפעילות שנעשתה הן על-ידי ההנהלה הארצית והן במסגרת הסניפים השונים ניתן ללמוד על הפעילות הכלבנית והחברתית שנלוותה לה.

מן הפרסומות שהוגדרו כ"מודעות" ניתן לראות ששדה הגידול של כלבי מחמד כלל כבר אז בשנות ה-40 היצע מגוון של טיפולים, שירותים ומוצרים לכלבים כמקובל בתקופתנו:

ב-"הכלבן" התפרסמו הודעות על המלטות בעיקר כדי ליידע את מי שהתעניינו ברכישת כלבים מגזע זה או אחר, ולהבדיל גם הודעות אבל על מיתות:

 אמיד בן כנרת ב' 84 (נקרא "סימי") (המספר הוא מספרו של הכלב בספר הגידול)

בצער רב אנו מודיעים על מותו של כלב הצבא המפורסם "סימי" (אמיד בן כנרת). היה בנו של "ולד בן שטן" הידוע, וגדל בקיבוץ כנרת. לא רק מבחינת שירותו המצוין הוא יצג את גזעו, אלא גם צורתו החיצונית הרהיבה עין כל רואיו. בקיצור הוא היה "חברמן". באותם הימים המתוחים כאשר המצב במזרח התיכון החמיר היה הוא בין אלה אשר נשלחו ראשונים לחזית. להלן נביא הודעה מטעם שלטונות הצבא שפורסמה ב– "יוניון ג'ק".

"כלב מס.9 ש-"לעולם לא הכזיב": מת "סימי" כלב ותיק ומנוסה בשרות משטרת הצבא, שהיה לבלהה בין הגנבים במזרח-התיכון. במשך שתי שנות שירותו נזקפו לחשבונו 83 מאסרים, מהם 6 מקרים בהם מתו הנתקפים מפצעיהם. אחרי כל מקרה מוצלח היתה התלהבותו כה רבה שלעיתים קרובות עברו שניים-שלושה ימים עד אשר "שבה אליו רוחו". "סימי" היה בעל קומה, בהיותו בשיא גבורתו עלה משקלו ל- 43 ק"ג, ואולם לבו עלה על כל אלה. אהדתנו שלוחה לרעייתו כלבת משטרת הצבא מס. 12 – גורה, ותקוותנו תלויה בששת צאצאיו: ויליאם, ויוארד, ויראסט, ויקד, וורי, ווידר." על החתום: מפקד ביה"ס לאלוף כלבי משטרה במזרח-התיכון". (הכלבן מס.6 נובמבר 1944)

הפעילות במסגרת האגודות המקומיות והאזוריות

הפעילות השוטפת התנהלה במסגרת האגודות המקומיות. לפעילות זו היו גם היבטים חברתיים, כאשר חברי המועדון העניקו לפגישות שהתקיימו עם הכלבים או בלעדיהם גם נופך של התכנסות חברתית של קבוצה בעלת רקע והתעניינות דומים, קיימו מסיבות ונשפים, יצאו לטיולים בארץ עם הכלבים… וכד'.

כדי להיות חבר באגודה מקומית ולהשתייך בכך גם להתאחדות הארצית נדרשו החברים למלא אחר ארבעה תנאים:

1. להשתתף באסיפות החברים.

2. לאלף את הכלב.

3. מנוי על החוזר של "הכלבן".

4. תשלום המיסים בזמן. (הכלבן ספטמבר-אוקטובר 1946)

על אופיים של מפגשים אלה נתן ללמוד בעיקר מן הדיווחים עליהם שהופיעו ב"הכלבן". דיווח המדגים את אופייה של הפעילות המקומית מצוי כבר בגיליון הראשון של הירחון, ומתאר את הפעילות בסניף בחיפה:

"החברים נוהגים להיפגש בקפה פינתי ברחוב נורדאו בכל יום ד' ראשון בחודש. הפגישה כוללת בדרך-כלל הרצאה על נושא עיוני או מעשי ("הכללים העיקריים של אילוף כלבים", "עזרה ראשונה במקרה אסון של כלבינו" (עם תרגילי תחבושות), "פסיכולוגיה חדישה של חיות ושימושה בפסיכולוגיה של כלבים" ועוד). אחרי ההרצאה היה מקום לשאלות ולסיפורי חברים על מקרים מעניינים שקרו עם כלביהם וכו'."

("הכלבן" מס. 1 יוני 1944)

ואילו החברים מתל אביב סיפרו על טיול שערכו בצפון הארץ:

"גם היום האחרון של טיולנו התחיל בטוב. ב-5 בבוקר חצינו את הכנרת בסירת מוטור לדגניה. הכלבים והאנשים ישבו על הסיפון ונהנו מקרירות הבוקר ומן השמש העולה לאיטה, מראה שהוא אחד מן היפים ביותר בארצנו. לבסוף נסענו מטבריה לתל-אביב. לא היתה זו הנאה לנו ולכלבינו, אבל גם זה עבר בטוב. שמחנו כאשר נתגלתה לנו תל-אביב. אבל הצטערנו על שהשבוע היפה כבר עבר. הסיכום של הטיול לא יהיה מלא עד אם נודה בשם המשתתפים לאלה שאפשרו ועזרו להצלחת השבוע היפה הזה. לראשונה עלינו להודות לגב' ד"ר מנצל שע"י הקשרים שלה נתקבלנו יפה בכל מקום. כמו-כן תודה לחברי ביריה, איילת השחר, חולתא, דפנה, כפר גלעדי, תל-חי, ועין-גב. ארגון חובבי הכלבים בתל-אביב מתכונן לחזור על טיול כזה באביב, בהיקף יותר גדול, ואנו מצפים כבר בקוצר רוח לזמן זה". ("הכלבן" 39-40 אוגוסט ספטמבר 1947)

אך הפעילות החשובה ביותר הייתה אילוף הכלבים ע"י החברים:

"חבר ידידי כלבים בתל-אביב: תרגילי האילוף מתקיימים עתה פעמיים בשבוע ביום ד' בשעה 5 אחה"צ, מקום המפגש הוא לפני ביה"ס לרכיבה על שם רייסנר, ובשבת בשעה 8 פינת רח' שלמה המלך – ארלוזורוב. התרגילים נערכים בשלוש דרגות: למתחילים בהדרכתו של הח' יוחנן ברג, למתקדמים בהדרכתו של הח' דומב, ולמועמדים לבחינות בהדרכתו של הח' מרשנד. נוסף לכך נערכים כל שבוע פגישות החברים בקלוב קונרט, רח' הירקון 101, כלומר כל יום ה' בשעה 8.30 בערב"

("הכלבן" מס. 28-29 ספטמבר-אוקטובר 1946)

בשתי הכתבות ניסיתי להטעימכם על קצה המזלג מההיסטוריה הלא כל כך רחוקה של אותם ימים ראשונים של הכלבנות המקצועית בארץ ישראל. היריעה כמובן רחבה הרבה יותר, ומי מכם שיגלה עניין בהיבטים נוספים הקשורים בנושא או בהרחבת הידע בנושאים שהועלו בכתבות כגון: יחסה של התרבות והמסורת היהודית לטבע ולבעלי חיים בכלל ולכלב בפרט, המאבקים להשגת לגיטימציה ותקציבים כדי להקים כלבנות מקצועית בארץ ישראל, מאבקי הכוח בין הגורמים השונים שפעלו בארץ, שיתוף הפעולה הבעייתי עם הצבא הבריטי וכד', יוכל למצוא זאת בעבודה השלימה "פנו דרך לחלוציות החדשה לכיבוש הכלב עבור בניין ארצנו (רודולפינה מנצל): בניית שדה הפעולה של גידול כלבים מקצועי בארץ-ישראל 1934-1948" המצויה באתר www.tau.ac.il/tarbut/tezot.

גידולו הטהור של הפריא הארץ-ישראלי: "הכלב הכנעני."

גולת הכותרת של מפעל טיפוח הגזעים השונים על-ידי מנצל, היה גידולו הטהור של הפריא (כלב חצי פראי) הארץ-ישראלי, והכרזתו כגזע המוכר בשם "הכלב הכנעני" (Cannan Dog) על-ידי הפדרציה הבינלאומית לכלבנות.

פיתוח הגזע הכנעני ככלב עבודה נבע מכך שמנצל גילתה די מהר שהגזעים האירופיים ששימשו ככלבי עבודה (רועה גרמני, בוקסר, דוברמן) סבלו מאד מהאקלים ומתנאי השטח הקשים בארץ, והתקשו לכן לתפקד כראוי. מהתבוננות בכלבים שחיו בשטחים הפתוחים סמוך לביתה ובמאהלי הבדואים במדבר, היא הגיעה למסקנה שזהו הגזע האמיתי של הכלבים המתאים למילוי התפקיד של כלב עבודה בתנאים של הארץ. לא קל היה לרכוש את ליבם של כלבי הבר החופשיים, ומנצל ספרה שנאלצה לפתותם בפיתיונות אוכל כדי לתפסם.

הכלב הראשון שנתפס ושימש כאב-טיפוס לטיפוח הגזע היה הכלב "דוגמא".

1. אפרים בנהר, שנותי עם ד"ר מנצל, הכלב, בטאון ההתאחדות הישראלית לכלבנות ספטמבר 1973  להלן: הכלב 1973

2. תחילת זיכרונותיה של ד"ר רודולפינה מנצל, כפי שנרשמו מפיה ע"י רוזל מרמורוש שהייתה מזכירתה. המקור בגרמנית נמסר לי ע"י אסתר כהן. תרגום: חוה כרפס

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf