DSCF6214

השלום כבר כאן…

שם הכותב/ת: איתן הנדל

צילום:מערכת חיות הבית

מבחינה כלבנית ניתן לומר שהשלום כבר חצה את כל הגבולות והוא כבר כאן.

הסיפור שלנו מתחיל מצידו המזרחי של הירדן, בעמאן הבירה. בתחילת 2012 הגיעו בדרך-לא-דרך שני גורי כנעני חומים לבנים לידיו של וטרינר ירדני, יליד אחת מערי הגדה המערבית. בירדן אין גידול כלבים גזעי והוא מצוי רק בבתיהם של צוותים דיפלומטיים או נציגי חברות זרות המביאים את חיות המחמד שלהם עימן. בשולי הכפרים ובצמוד לרועים בדואים הרועים את עדריהם ניתן למצוא כלבים כנעניים זהים לאלו שאנו רואים בנגב. טיפוסים דומים ניצפו בכל רחבי הסהר הפורה (ראו מסגרת) ובצלליתם ובהתנהגותם הם מזכירים מאוד את כלבי הבר.

הווטרינר שקיבל את הגורים לידיו, מפעיל מרכז וטרינרי בעיר וחלק נכבד מהקהילה הבינלאומית המתגוררת בעמאן מגיע אליו עם חיות המחמד לטיפול שוטף. כפי הנראה הובאו הגורים מאחד הכפרים הסמוכים לעיר (כפי הנראה מהכפר ד’באט שמדרום לעיירה מטאבה – דרומית לעמאן) והיו מיועדים להיות כלבי שמירה. מסיבה זו או אחרת החליטו שהם לא יכולים להיות כלבי שמירה והם הובאו לוטרינר להרדמה. הוטרינר סירב לכך ובמקום לחרוץ את דינם החליט למצוא להם בית חם ולדון אותם לחסד. חסד כידוע בא עם רחמים וכאן נכנס לתמונה מתיו שווינק (Matheu Schwenk), המנהלן ומנהל המבצעים של כוח השלום האמריקאי המוצב בעמאן.

הוא ואשתו הת'ר בשנות השלושים המאוחרות לחייהם, מגדלים כלב מעורב בן 13. מתיו כרגע שוהה בירדן בגפו לאחר שרק החל את תפקידו בחיל השלום אך בסוף אפריל אמורה הת'ר להצטרף אליו ועימה כלבם המבוגר. מתיו ראה את המודעה על שני הגורים והגורל שממנו נחלצו והחליט לאמצם עד שימצא להם פתרון של קבע.

כך מצא את עצמו מתיו מאמץ שני גורים פרוותיים ומלאי אנרגיה שמצאו את מקומם בקלות בביתו. מעניין לציין שכבר מההתחלה הפגינו הגורים אופי ידידותי להפליא, דבר שהעיד שהיו חשופים לבני אדם כבר בשלבים הראשונים של חייהם. גורים מהגזעים הפרימיטביים ידעו להסתגל לכל מצב מאחר והקוד ההתנהגותי שלהם הוא הישרדות. אם נתקל בגורים צעירים במאורתם, אין כל סיכוי שהם יתקפו או יפגינו אפילו את הסממן הקל ביותר שיכול להעיד שהם יכולים להוות איום או להיות מסוכנים; מצויידים בפרופורציות גוריות הסוחטות בדרך כלל קריאות “איזה מאמי” ימעיטו בתנועה וישדרו “אני לא מזיק, אל תעשו לי רע…”.

הגור קיבל את השם ג’ימי בר (Jimmy Bear) והגורה קיבלה את השם ג’ני בוטס (Jenny Boots). מתיו חיפש את גזעם של שני הגורים. כעבור כשבועיים הגיע אל הווטרינר להשלים את סט החיסונים וכששאל לדעתו של הווטרינר בנוגע לגזעם של השניים הופתע לשמוע כי כפי הנראה מדובר בכלבים כנעניים. נקודה מעניינת לכשעצמה; הווטרינר, יליד הגדה המערבית יודע לזהות גזע שעל פי מקורו הוא ישראלי…

מתיו החל לחפש מידע על הגזע. מאחר והיה צורך לפנות מקום לכלבו הקשיש שאמור היה להגיע מארה”ב, החליט מתיו לפנות למגדלי כנעני בעולם. כנעני הוא אחד הגזעים בהם ניתן לערוך תהליך מיון ועל כן ניתן להכניס אותם למעגל הגידול על ידי הרבעה עם פרט שייחודו הגנטי הוכח.

גורי כנעני זוקפים את אזניהם עד לגיל שנה, ולעיתים ניתן למצוא גורים עם אזניים זקופות למחצה באופן הנראה לא טיפוסי. הגורים עדיין לא זקפו את אזניהם במלואן והשליש העליון של האוזן עדיין “מידלדל”. בתחילה מספר מגדלים אירופאיים הביעו התעניינות אך כששלח מתיו את התצלומים נרתעו המגדלים למראה הראשים מדולדלי האוזניים ומתיו נאלץ להמשיך ולחפש. למרות שהגזע הכנעני הוא גזע ישראלי לא מצא מתיו מועדון או אירגון אחר העוסק בגזע בישראל (בארץ, הכנעני מאוגד במסגרת החוג הישראלי לכלבי השפיץ).

משנראה היה כאילו זהו מצב ללא מוצא, נרתמה לעזרתו אשתו הת'ר. היא העלתה את סיפורם של השניים בבלוג שהיא עורכת. כנראה שבין קוראי הבלוג היה לפחות קורא אחד שידע מהו כנעני, וחשוב מכך – למי יש לפנות במקרה שכזה – והביא את הסיפור לידיעת המועדון הכנעני של אמריקה. תגובתם של אנשי המועדון האמריקאי החזירה את החיפוש בחזרה אל המזרח התיכון וכתובת הדוא”ל של מירנה שיבולת מחוות שער הגיא הגיע סוף סוף אל מתיו. לאחר התכתבות קצרה, שלח מתיו את התצלומים של שני הגורים ואז התקבל האישור הסופי; מה שנראה כמו כנעני, מתנהג כמו כנעני ונובח כמו כנעני – הוא כנעני.

כעת עברנו לפסים המעשיים: איך מגיעים הכנענים לחוות שער הגיא? מתיו החליט לקחת יום חופש מעבודתו ולהסיע אותם ברכבו הפרטי לחוות שער הגיא. ישנם שלושה מעברי גבול לאורך הירדן: מעבר גבול נהר הירדן (שיח’ חוסין) הנמצא בעמק בית שאן, מעבר גבול המלך חוסיין (גשר אלנבי) הממוקם באזור יריחו, ומעבר גבול יצחק רבין (ערבה) הממוקם כ-80 ק”מ מאילת. לאחר התלבטות בדבר מרחק הנסיעה נשלל המעבר בערבה ונותרו גשר אלנבי וגשר שייח חוסיין. שני המעברים נמצאים במרחק דומה מעמאן אך גשר אלנבי בדרך כלל עמוס יותר כך שהפור נפל על גשר שייח חוסיין. ביום שני ה-10 לאפריל יצא מתיו מוקדם בבוקר כשהתכנון היה להגיע אל הגשר בסביבות השעה 08:00, (שעת פתיחת המעבר) ולהגיע בשעות הבוקר המאוחרות לחוות שער הגיא.

אך תכנון לחוד וביצוע לחוד. מתיו אכן הגיע בשעה 08:00 אל הגשר אך לפניו השתרך תור לא קטן שהמתין משעות הבוקר המוקדמות לשעת הפתיחה והוא נאלץ להמתין כארבע שעות לתורו. ואז עבר אל הצד הישראלי. כאן ההמתנה היתה מעט יותר קצרה; בעזרת קצת עזרה של חברים הוא יצא לדרך בסביבות 12 בצהריים. הסלולרי שלו לא הצליח לעבור לרשת המקומית וכך בעצם אבד לנו הקשר עימו. בחוות שער הגיא, מירנה שיבולת ואנוכי ישבנו והמתנו לאות חיים ממתיו. השעון הראה על 14:00 ועדיין אין קול ואין עונה. בעוד אנחנו מתארגנים לסיבוב קפה נוסף “הופעלה” מערכת האזעקה הכלבית של חוות שער הגיא נביחות רמות בישרו על מבקרים בשער. כשיצאנו החוצה גילינו שמול המדרגות העולות אל חוות שער הגיא חונה לו ג’יפ כסוף עם מספר ירדני ומתיו ושני הכנענים בתוכו. הגורים, בצבעי לבן וחום בהיר, מטופחים, פרוותם מבהיקה וידידותיים להפליא, החלו מיד לסקור את הסביבה ואנו יכולנו לבחון אותם לראשונה. למעט האזניים שעדיין אינן עומדות במלואן, הם בנויים לתלפיות, טיפוסיים מכל בחינה, ועד מהרה הסתגלו לסביבת הכלביה והילכו בה בצורה חופשית כאדוני הארץ. כפי שניתן להתרשם מהתצלומים, המבנה האנטומי שלהם פשוט מושלם, הגפיים מקבילות, הכפות אסופות והם בינוניים בכל מאפייניהם.

אנו השארנו את השניים להתוודע אל שאר הדיירים ועד מהרה הגורים התאקלמו בחצר הפנימית של הכלביה למרות מבטיהם העויינים משהו של דיירי החווה. כבר מהרגע הראשון הם פתחו בסדרת נביחות שהבהירה לכל הצדדים שהם כאן והם באו בכדי להישאר. הזמן שמתיו נאלץ להמתין עד שהגיע לחוות שער הגיא היה כעת בעוכרינו מאחר והוא היה צריך לחזור לגשר לפני סגירתו. אנו ישבנו והקשבנו לסיפורו (הוא התחיל לספר לאחר שנרגע מכל הגביעים המעטרים את קירות חדר האורחים והמטבח). פרט לעובדה שהוא טרח ונסע את כל המרחק בכדי למצוא בית חם לשני גורים שהציל, קשה שלא להעריך את האיש שדאג שהגורים יגיעו למקום בו ידעו להעריך את גזעם. מתיו התנצל שהווטרינר שחתם על תעודות החיסון של הגורים לא יכל היה לכתוב בסעיף הגזע "כנעני", ועל כן רשם "מעורב".

לפני שנסע בחזרה עוד מסר שקית ובה פריטים שונים שרכש בעבור הגורים ושק מהמזון שבו האכיל אותם בעת ששהו אצלו. מסתבר שאת הצעצועים החביבים עליהם הוא שכח במושב האחורי, "אך בהזדמנות הראשונה אעביר לכם אותם”… נפרדנו ממתיו שפנה לדרכו.

על פי החישוב שלי הדרך אל הגשר היתה צריכה לארוך כשעתיים וחצי לכל המאוחר. לקראת השעה 18:00 הייתי אמור להתקשר למתיו שאמור היה להיכנס לטווח הקליטה של הרשת הסלולרית הירדנית בסמוך לגשר. קצת לפני השעה 18:00 התקשרתי למתיו שאכן היה סמוך לגשר אך עדיין היה בנסיעה. בדרכו מחוות שער הגיא המשיך ישר בכניסה לירושלים ולא ביצע פנייה במחלף שורש הסמוך. הכביש הוביל אותו לנסיעת בכורה למרגלות חומות ירושלים והרושם הכביר שאלו הותירו בו ניכר היה בדיבורו.

המעבר בגשר היה חלק והפעם לא חיכה לו תור גם בצד השני. לקראת השעה 20:00 הוא צלצל להודיע שהנה הוא על המחלף בכניסה לעמאן וצפויה לו נסיעה של מספר דקות עד שיגיע לביתו.

תם ולא נשלם. שני הגורים מתאקלמים להם בצורה מרשימה בחוות שער הגיא ומירנה שיבולת מאוד אופטימית לגביהם. הכנסת קוי דם חדשים מאזור שממנו אין לנו כל מקור גנטי בגידול הישראלי היא ברכה של ממש וזהו בהחלט ארוע שיש לברך עליו. מתיו ללא ספק הפך לשגריר של הגזע, ואולי באחד הימים ייקח לעצמו גור כנעני (כשמשרת חיית המחמד בביתו תתפנה). אנחנו עוד נעדכן בהמשך על קורותיהם של השניים שמצאו בית חדש, הפעם בצד המערבי של הירדן.

קבוצה 5 אליה שייך הכנעני מרכזת את כלבי השפיץ ואת הטיפוסים הפרימיטיביים. תת הקבוצה השישית מרכזת חמישה גזעים המוגדרים כטיפוסים פרימיטביים הקרובים ביותר לכלבים שניתן פה ושם למצוא בטבע וקרוב מאוד לצורה בה חיו ככלבי בר או כלבי פרייה במשך אלפי שנים לפני, במהלך ולאחר תהליך הביות. כלבים פרימיטיביים כמעט ונכחדו בעולם. בפינות ספורות על פני הגלובוס ניתן עדיין למצוא קבוצות מצומצמות של כלבי בר. בישראל בעשור הראשון של המאה ה-21 ניתן למצוא (אם כי בקושי) כלבים פרימיטיביים כמו הכנעני. טיפוסים פרימיטיביים קיימים גם בין הגזעים האסיאתיים שחלקם משמרים התנהגות אינסטינקטיבית כמו תהליך בחירת המאורה לפני המלטה והתבודדות מרצון עד לסיום שלב ההנקה. בתחריטים על סלעים במערות ובמחסות אחרים עוד מהתקופה הניאוליטית ניתן למצוא את הצלליות של כלבים קצרים, עם אזניים זקופות וזנב מגולגל.

התכונה הבולטת ביותר לכלבי הבר או כלבי הפריה היא סתגלתנות. ניתן למצוא קהיליות של כלבי פריה החיים בנתק מוחלט מבני האדם או אחרים המקיימים סוג של יחסי גומלין עם בני האדם ואחרים שעברו לחיות לצידו.

בני האדם עשו שימוש מושכל בתכונותיהם של הכלבים, חושיהם החדים ויכולותיהם האתלטיות. השיקול של הבדואי להחזיק את הכנעני הוא שיקול של תועלתיות. למעשה הוא מחלק עימו את שטח המחייה ומאחר והכנעני אינו מפריע הוא נשאר. הוא מזהיר מפני זרים ומסוגל להתמודד עם תנים, ובצמד להניס טורפים מזדמנים. הכלב הפרימיטיבי עושה שימוש בכל מה שנמצא בדרכו ומסייע לאדם שעימו ברעייה, ציד ושמירה.

גידול של כלבים פרמיטיביים מחייב תהליך של מיון בו נבחרים פריטים מהטבע ומוכנסים למעגל הגידול. כך, בזהירות, מרחיבים את גרעין הגידול בצורה שתאפשר שמירה מירבית על התכונות הבסיסיות שצריכות להישמר. כלבים פרימיטיביים מצויידים במערכת חיסונית יעילה, הם בריאים ואינם נושאים בעיות מולדות שכן גורים עם בעיות שכאלו אינם שורדים כדי להעביר אותן הלאה.

לאחר תקופת הסתגלות של הפרט שנלקח מן הטבע, אנו מרביעים אותו עם כלב שאנו מכירים את תכונותיו הגנטיות ואנו יכולים להיות בטוחים שאינו נושא השפעות זרות. השגר הראשון ולעיתים גם השני יהיו המבחן האמיתי המעיד על קנקנו של הממויין החדש. במידה והשגר או השגרים תקינים נרשם הפרט ועובר למעל הגידול.

הכלב הכנעני ליש מבני הביטחון (בית הגידול של הזוג מנצל) האלוף  הישראלי הראשון, היה הכלב עליו נכתב התקן הראשון (1965) וניתן לציין בסיפוק שמאז ועד היום מהווה ליש דוגמה לכל הגזע שממשיך להראות ולהתנהג בדיוק כמו לפני יותר מ-50 שנה. אך ליש שהיה נחשון לא הצליח להבקיע את חומות המודעות. נכדו סירפד זכה בתואר אלוף עולם ועורר התעניינות שהביאה את הכנעני למקומות רבים בעולם.

הכנעני מרביע בצורה טבעית, הנקבה ממליטה בצורה טבעית שגרים בינוניים בגודלם עם מספר גורים המתאים ליכולותיה של הנקבה להניק ולכלכל מבלי לסכן את כוחותיה ולהגיע לאפיסת כוחות.

הכנעני נפוץ בכל רחבי הסהר הפורה ומלבד מרחבי הנגב ניתן למוצאו בחצי האי סיני, במצרים וכמובן בירדן ובסוריה. מעניין לציין שהכנענים החיים באזורים דרומיים יותר הינם במרבית המקרים בצבעי חול בהירים ואילו הכנענים החיים בחבלי הארץ הצפוניים מציגים פרוות כהות יותר ובהן בולט הצבע השחור.

חוות שער הגיא – חוות הגידול היחידה בישראל לכלבי כנעני בסכנת סגירה

בחודשים האחרונים מתנהל מאבק משפטי המנוהל ע”י מנהל מקרקעי ישראל כנגד דיירי חוות שער הגיא. חוות שער הגיא ממוקמת בסמוך לתחנת השאיבה של מקורות ושוכנת בבתים נטושים שבשעתו שימשו את המהנדסים הבריטיים שתחזקו את המשאבות. בסוף שנות השישים הגיעו להתגורר במקום מספר משפחות שחיפשו מקום שקט ומבודד. בראש החבורה עמדה דבורה בן שאול, זואולוגית במקצועה שהכנעני היה בן טיפוחיה. ללא מים וחשמל, ללא שירותים מינימליים ועם הרבה חזון (וסגפנות) נאחזו במקום. מגרעין המייסדים נותרו במקום מירנה שיבולת ומשפחתה כשהם מנסים לשמר את את הגזע הכנעני – הגזע הלאומי של ישראל ואחד מגזעי הכלבים הטבעיים הבודדים שעוד נותר בעולם.

לאחר כעשרים שנה חוברה חוות שער הגיא לתשתיות, הועלתה על מפת הארץ ואפילו שלט הוקם לפני הכניסה לחווה. בכל אותן שנים ניסו הדיירים לחכור את השטח אך בשל מחלוקת בין הסמכויות אף אחת מהרשויות (מקורות, מנהל מקרקעי ישראל) לא לקחה אחריות. בתחילת שנת 2012 קיבלו דיירי המקום הודעה בדבר פינויים מן המקום.

חוות גידול של כלבי כנעני חייבת להיות ממוקמת במרחק רב מאזורים מיושבים בשל הנביחות התכופות המאפיינות את הגזע. פינויי החווה יעמיד את פרוייקט שימור הגזע בסכנה.

כחלק מהמאבק הוקם דף עצומה בעברית ובאנגלית הקורא לבטל את רוע הגזירה. דף העצומה בשפה האנגלית כבר אסף 36,000 חתימות ובכל יום מצטרפים רבים נוספים והדף בשפה העברית אסף עד כה כ-1500 חתימות שאנו מקווים שבעזרתכם יגיע קרוב יותר למספר החתימות של העצומה בשפה האנגלית.

החתימה שלכם חשובה – אנא הצטרפו חיתמו והעבירו הלאה!

הקליקו לחתימה בשפה העברית

בשפה האנגלית

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf