Herpes022

הרפס

שם הכותב/ת: מערכת חיות הבית

צילום: מערכת חיות הבית

ניתן למנוע הרפס וירוס בגורים

חדש בישראל – חיסון חדש מבית מריאל ענקית התרופות מצרפת

הרפס הוא וירוס הגורם להפלות חוזרות, לתמותת עוברים ולתמותת גורים צעירים מיד לאחר ההמלטה. כל מגדל ותיק יודע שהימים הראשונים לאחר כל המלטה הם ימים בעייתיים ומסוכנים לגורים. גם אם ההמלטה עברה כשורה, הגורים ינקו את הקולסטרום הראשון ועושה רושם שהכל עומד להסתדר, תמיד יש חשש מהידבקות זיהומית כלשהי. זיהום בשלב כה מוקדם בהתפתחות השגר יכול להיות מסוכן, אך כאשר השגר נפגע מווירוס ההרפס הכלבי, מרבית הסיכויים אינם לטובת הגורים. חברת מריאל, ענקית התרופות מצרפת, פיתחה חיסון בלעדי כנגד וירוס ההרפס אשר הוכיח את יעילותו בשנים האחרונות באירופה, ובקרוב ניתן יהיה להשיגו במרפאות הווטרינריות.

הרפס וירוס – וירוס לחיים

כשכלב בוגר נדבק בווירוס ההרפס הכלבי (canine herpesvirus) הוא יהפוך לנשא למשך שארית חייו. כלבים בריאים לא יושפעו מהוירוס והמערכת החיסונית תדכא את פעילותו. במצב זה הווירוס עובר למצב רדום. הווירוס הרדום מסתתר כה טוב עד שלא נמצא עקבות או מאפיינים אחרים המעידים על זיהום כלשהו שבעטיו המערכת החיסונית נכנסה לפעולה. כאשר המערכת החיסונית נחלשת מסיבה כלשהי או כתוצאה מטיפול תרופתי חריף (סטרואידים לדוגמה) הווירוס עלול לנצל את המצב ולשגשג. במקרה כזה הכלב יתחיל לפתח תסמינים טיפוסיים. הטיפול בתסמינים אלו יהיה סימפטומטי: אם הכלב יפתח תסמינים בדרכי נשימה עליונות, יש להניח שהרופא יבדוק אם מדובר בשעלת לדוגמה, אך מאחר ומדובר בווירוס, טיפול אינו יעיל. הטיפול בסימפטומים אולי ימזער אותם, אך כאשר המערכת החיסונית תחזור לתפקוד מלא, הווירוס יפסיק את פעילותו יחזור למצב רדום.

וירוס רדום אינו וירוס בתקופת דגירה

כאשר אנו יודעים בפני מה אנו עומדים, ניתן לחפש פתרונות ודרכי טיפול, אך כאשר היריב שלנו נסתר אנו מגששים באפילה. יש לעשות אבחנה בין תקופת דגירה לבין וירוס רדום. בתקופת הדגירה הזיהום אינו נרחב, התסמינים חלשים והזיהום כמעט ואינו מורגש. שלב הדגירה הוא שלב ראשון ברצף אירועים שבסופו הווירוס יגרום לגוף לחלות. לאחר שלב הדגירה, הווירוס משגשג ואז המערכת החיסונית נכנסת לפעולה; היא מזהה את הווירוס הפולש, לומדת כיצד להתמודד עימו ואז משמידה אותו. המערכת החיסונית "זוכרת" את הקוד הגנטי של הווירוס שהשמידה ואם הכלב ייחשף לווירוס פעם נוספת, המערכת החיסונית לא תניח לו לשגשג ותדע להתמודד עימו מיד עם גילויו. בבדיקת דם נמצא נוגדנים טיפוסיים לפעילותה של המערכת החיסונים וכך נוכל לדעת שאכן היה זיהום ולעיתים איזה וירוס זה היה. וירוסי ההרפס מתחבאים במערכת העצבים של הכלב, ולכן כלב שנדבק בווירוס ההרפס אינו יכול להיפטר ממנו; המערכת החיסונית אינה משמידה אותו לחלוטין.

בזמן הריון המערכת החיסונית נחלשת ומאפשרת להרפס לצאת ממקום מחבואו שבמערכת העצבים. ההרפס מסוגל להגיע לרחם ולעבור לגורים וכך לפגוע בהם עוד בזמן שהותם ברחם. התוצאה היא מוות עוברי, הפלות חוזרות, עוברים שנולדים מתים וגם עוברים שנולדים חלשים ומתים תוך מספר ימים.

מערכות החיסון – לא לעולם חוסן

למערכת החיסון תפקידים רבים והיא אמורה להגן על הגוף ולהוות חיץ מפני פולשים, אך לעיתים גם היא "נרדמת בשמירה". כאשר חוסנו הכללי של הגוף נפגע (פיזית או נפשית) הדבר עלול להשפיע גם על תפקודה. במקרה של נקבות ובמיוחד בתקופות הייחום, השינויים ההורמונליים הנרחבים שהן עוברות עלולים לגרום לשינויים בתפקוד המערכת החיסונית. מאחר ורמת הפעילות של הווירוס אינה ניתנת לזיהוי, אנו לא יכולים לדעת אם האם נשאית של הווירוס או לא. לעתים השינויים ההורמונאליים של נקבה הרה (ובמיוחד בהריון הראשון) יגרמו לווירוס להתעורר. במצב כזה אנו עלולים לאבד את כל השגר ללא ידיעת הסיבה ומכאן ללא יכולת להתגונן.

וירוס ההרפס עלול לתקוף את הגורים בכמה מועדים ולהשלכות שבין המועדים השפעה על הישרדותם; הגורים יכולים להידבק בעת שהם ברחם, בשבוע הראשון לחייהם או בשבועות הראשונים לחייהם. גורים שידבקו בתוך הרחם יוולדו מתים או שלא יוולדו כלל ויספגו לחלוטין. אלו שיוולדו לא ישרדו יותר מ-10 ימים בהם הם יהיו חלשים וללא כל רפלקס יניקה.

כאשר הגורים נדבקים בווירוס במהלך השבוע הראשון לחייהם הם יפתחו דימומים באיברים פנימיים וההישרדות שלהם קרובה לאפס. המעטים שישרדו יהיו חלשים ובעלי הפרעות התפתחויות רבות, עצביות וגופניות.

הידבקות של הגורים בשבוע השני לחייהם משאירה להם סיכוי סביר להחלמה. ככל שהגור מבוגר יותר, יכולתו לווסת את חום גופו משתפרת. סביבה עם חימום קבוע מעל 38 מעלות מבטיח שהווירוס לא יתקיים מחוץ לגוף הנשא וכך יצטמצמו הסיכויים להידבקות נוספת. אם נצליח למנוע מהגורים לחלות בתקופה הקריטית של עד גיל שבועיים, אנו יכולים להיות כמעט בטוחים שהשגר לא יפגע.

כמעט בכל מקום, כמעט מחצית מהכלבים הם נשאים

ההדבקה בין כלב לכלב נעשית ע"י רירית הפה ונוזלי הגוף. מחקרים הראו שב-80%-30% מהכלבים החיים בבתי גידול וכלביות הינם נשאים של ההרפס וירוס הכלבי. למרות שווירוס ההרפס אינו עמיד וימות כמעט מיד לאחר שיצא מן הגוף, אחוז כזה של נשאים אינו נקודת פתיחה טובה במקרים בהם תנאי המחיה צפופים ולא נקיים. למרות הנתונים המעט מדאיגים. במידה והאם אינה נשאית, הידבקות בדרך זו נדירה למדי. בתנאי היגייניים טובים, גם שגרים בני יומם הנולדים בכלביות צפופות אך מסודרות לא יפגעו; בידוד מפני נשאים אפשריים, נקיון של התאים ושמירה על חום של מעל 37 מעלות לאורך השבועות הראשונים תספיק.

חיסון כנגד וירוס ההרפס הכלבי – פוליסת חיים לגורים

למי שקרה עד שורות אלו ודאי שואל עצמו אם בכלל ניתן לחסן ביעילות כנגד הרפס וירוס. וירוס המסתתר במצב רדום אינו מזוהה ומחכה לשעת כושר בכדי שיוכל לנצל את חולשתה של מערכת החיסון.

למרות שלא ניתן להכחיד את הווירוס בגוף, ניתן להקטין את התחלואה ולהפחית את סימני המחלה. ניתן להגן על הגורים מפני פגיעת הווירוס עוד בעודם ברחם וגם לאחר מכן. ההגנה נעשית על ידי חיסון האם בעודה בהריון, וחיזוק פעולת המערכת החיסונית כנגד הווירוס. הווירוס שינסה לצאת ממחבואו במערכת העצבים לכיוון הרחם, יתקל במערכת חיסונית חזקה שמופעלת כנגדו ולא יצליח לעבור. כך תמנע הדבקת הגורים. החיסון מותאם לשימוש בזמן הריון ועל כן בטוח גם בתקופה רגישה זו.

לפרטים נוספים: דר׳ עינת פרי Dr.einatp@beit-erez.co.il

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf