Bey & Reinach leopard hunt

הכלבים של ארצות התנ״ך – חלק א'

שם הכותב/ת: וויקיפדיה

צילום: ון אנסמינגר

כלבים ליוו את האדם מאז ומעולם. בתחילה כמתחרים על משאבים, אחר כך כמחפשי שאריות. כמלווים קבועים הם סיפקו שירות התראה מצויין. מאוחר יותר כאשר בוייתו, הפכו לשותף מועיל. כלבים מופיעים בכל התרבויות ברמות שונות של קירבה, בחלק מהתרבויות הם חולקים מעמד רם של אלים, ובתרבויות אחרות כמו היהודית והמוסלמית הם נחשבים נחותים וטמאים; האמנם? האם כך היה מאז ומעולם? האם התקיימה בתקופת המקרא חברה חקלאית בה הכלבים לא תפסו את החלק המסורתי שלשמו הם נועדו? במאמרו המרתק של ג׳ון אנסמינגר על הכלבים של ארצות התנ״ך אנו יכולים לקבל סקירה מאלפת החושפת את ההתייחסות לכלבים בתקופת המקרא. לפניכם חלקו הראשון.

בחפירות של אתר קבורה מהתרבות הנטופית (12,000 לפנה״ס) התגלו שרידים מהם ניתן ללמוד על תהליך ביות הכלב. בחפירה התגלה שלד אדם וידו חובקת שלד של כלב קטן. הקבר נתגלה במלחה, אתר נטופי הממוקם באזור ימת החולה שמצפון לכנרת. התרבות הנטופית התפתחה בכל רחבי הסהר הפורה ב-15,000-9,800 לפנה״ס. את שמם קיבלו הנטופים ע״י הארכיאולוגית דורותי גארוד (Dorothy Garrod) שנתקלה בתרבות זו לראשונה בחפירותיה בנחל עין נטוף שבהרי יהודה. שלדי הכלבים שנחקרו לא היו שלדי זאבים מבוייתים, אלו היו שלדים של כלבי הפרייה (הכנעני) המוכרים לנו כיום. למרות נתוני הפתיחה המעניינים של סיפור מציאת שלד אדם וכלבו, על פי העדויות המקראיות ופירושיהן, (גם לא בספרים החיצוניים של הנצרות הקדומה) לא נימצאו כל סימוכין או תעוד ליחסי קירבה בין כלב לאדוניו (נהפוך הוא, לרוב הכלב נתפס בתנ״ך כיצור טמא).

איזכורים מצריים ובבליים קדומים

המלה ״כלב״ בשפה העברית משחזרת את המצלול (אונומטופיאה) של נביחת הכלב והיא דומה במרבית השפות האזוריות בהן נעשה שימוש לאורך השנים; אכדית, פיניקית, אוגרית, ערבית, ארמית, אשורית, אתיופית וכפי הנראה היתה נרדפת לסימבול בו השתמשו המצרים הקדמונים בהירוגליפים.

לפני התקופה התנכ״ית, בפפירוס שנשלח ע״י פקיד ממשל מצרי המוצג במוזיאון הבריטי, אנו יכולים ללמוד על מצב העמדה בה הוצב ועל חוסר שביעות רצונו ממנה. הפקיד מתאר את המקום בו הוא מתגורר (אפשר שמדובר בעיירה מרוחקת בצפון סוריה, בשולי האימפריה המצרית של אותה תקופה) ואת ״צבא הכלבים״ (או התנים) הצר על העיר ואשר היה מתכנס מיד בכל פעם שמיכל מזון או משקה היה נפתח. בספר שמות פרק י״א בהמשך לתאור יציאת מצריים בפסוק ז׳ אנו מוצאים מטפורה על מעמדם המיוחד של בני ישראל על בסיס בעיית הכלבים המשוטטים המקיפים את היישובים ״וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל.״. כל מי שבילה חלק מלילותיו במדי צבא בניווטים ברחבי הארץ יזכור בוודאי את נביחות כלבי הפרייה מסביב לישובים הערביים, בדיוק כפי שהם נהגו גם בימי קדם.

תבליט דמויות כלבים מסופוטמיים על קת סכין מג׳בל אל ערק

אין כל עדויות התומכות או סותרות השפעות מצריות על ההתיישבות העיברית בכל הנוגע לגידול כלבים, אך אפשר וסביר שהיה מסחר בין הסהר הפורה ומצריים ובמהלך מסחר זה עברו כלבים ממזרח למערב ולהיפך. קת מגולפת של סכין המתוארכת ל3500-3200 לפנה״ס. הקת המגולפת נמצאה בחפירות ג׳בל אל ערק שליד אבידוס שבמצריים ומוצגת בלובר. בתגליף שעל הקת ניתן לראות את האל ״אל״ בלבוש מסופוטמי. שורת כלבים ניצבת מתחת שורת אריות ונראית דומה מאוד למולוסים מסופוטמיים. סמואל בירץ׳ שעמד בראש המחלקה המצרית והאשורית במוזיאון הבריטי סבור כי דמויות הכלבים אינם מטיפוס מקומי מצרי כי אם הובאו לשם כפי הנראה מהמזרח הרחוק. ביאטריס טאסייה, חוקרת של תרבויות המזרח הקרוב רואה בתגליף זה חיקוי אך מצביעה על מסחר ער של ארצות הסהר הפורה ואירן. נתיב הסחר הצפוני היווה עורק תחבורה חשוב מעירק אל חופי הים התיכון ומשם בדרך החוף, מלבנון ועד מצריים. חיקוי או מציאות, האם הסכין עשתה מסע ממזרח למערב או שמה יוצרה במקום שבו נמצאה? כלבי מלחמה היו גם היו בנתיבי הסחר ואולי גם עברו בגבולות יהודה.

כלבי רועים

בספר דברים כ״ג י״ט נכתב: "לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–לְכָל-נֶדֶר: כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, גַּם-שְׁנֵיהֶם.״ בפרשנויות תלמודיות ונוצריות אנו מוצאים התייחסות לכלב ככינוי לזונה ממין זכר אך הסבר זה אינו שולל את המחיר הבסיסי של כלב, גם אם היה זניח לתקופה. איזה כלב יהיה שווה את משקלו בזהב בתקופת ההתיישבות העיברית? גורי כלבי רועים היו יכולים להיות בעלי ערך לבעלי עדרי צאן. במסכת התלמודית ״בכורות״ מציעים את שוויו של כלב כשוויו של טלה (ההתפלפלות משווה את מחירן של עשר כבשים לזה של 9 כבשים וכלב אחד).

בספר איוב פרק ל׳, א׳ ניתן למצוא את האיזכור המפורש הראשון לכלב ולתפקידו ״וְעַתָּה, שָׂחֲקוּ עָלַי צְעִירִים מִמֶּנִּי, לְיָמִים: אֲשֶׁר-מָאַסְתִּי אֲבוֹתָם לָשִׁית, עִם-כַּלְבֵי צֹאנִי.״ במסכת בראשית רבה דנים במספרם של כלבי הרועים שהיו דרושים לרעיית העדרים באותה תקופה; המדרש אומר כי ליעקב (אבינו) היו שישים ריבוא ראשי צאן ובקר (ריבוא= מאה אלף) וכי בכדי לרעות את העדרים העצומים הללו היה מספיק במספר כלבים בלבד. למרות שהמונח שישים ריבוא מקבל לעיתים משמעות סמלית ושל שפע חסר גבולות ואינו משקף כמות בפועל, עדיין ניתן ללמוד על הימצאותם של כלבי רועים אשר נהגו את בני הצאן, וגם שמרו עליהם מפני חיות הטרף של אותה תקופה, צבועים, זאבים וגם חתולים גדולים שאיכלסו את כל המרחב. בהמשך למסכת בכורות אותה כבר הזכרנו מוקדם יותר מתואר כלב הרועים כצייתן המגיע על פי קריאה ומכך ניתן ללמוד שכלבי הרועים אומנו למשמעת עבודה.

חותם גלילי שנמצא ליד בגדד, עירק (נתגלה ע״י הנרי פרנקפורט 1955)

חותם היה אמצעי מקובל לסמן בו איגרות חימר או הוטבע בצבע על פפירוסים. החותם שהיה מורכב משמו של החותם ותוארו לוווה לא אחת בתאור צורני של התקופה. בחותם (מתוארך לתקופה האכדית) שנתגלה ע״י הנרי פרנקפורט בחפירות מחוץ לבגדד, ניתן להבחין ברועה חמוש בחנית מול אריה. ברקע כלב הרועים תוקף את האריה ומנסה להרחיק אותו מהרועה ומהעדר. הכלב הנראה ברקע כשהעדר מתחתיו והאריה מתואר כמפנה את ראשו אל העדר. על פי פרשנותו של הנרי פרנקפורט, החותם מתאר כיצד הכלב גורם לאריה להסתובב לעברו ולהפנות את גבו אל הרועה אשר ימהר לנעוץ אותה בגופו של האריה.

אך כלבים מאוזכרים גם כנושאים בעול העבודה השוטפת; במסכת ויקרא רבה (פרשה י״ג, ב׳) מתייחס המחבר לאדם שלקח את חמורו אל הגת שם עמס עליו חמש סלסלות ענבים ואילו על כלבו עמס שתיים.

כלבי שמירה ומלחמה

כלבים יכלו לשמש ככלבי שמירה למחנה הצבא או ככלבי שמירה לעיר כפי שניתן לקרוא בישעיהו נ״ו פסוק י׳ :״ צֹפָו עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ; הֹזִים, שֹׁכְבִים, אֹהֲבֵי, לָנוּם.״ כלבים אלו היו יכולים להיות כלבי פרייה החיים בשולי היישוב וניזונים משאריותיו ומתריעים על בוא זרים או טורפים ואפשר שהתושבים היו משאירים בכוונה את השאריות בכדי לשמור על ״מערכת האזעקה״ במצב ״דרוך״.

כלבים בשדה הקרב החיתי (הנרי פרנקפורט 1939)

בתהילים ס״ו, כ״ג, מתוארים כלבים בשדה הקרב לאחר שזה הסתיים ״לְמַעַן תִּמְחַץ רַגְלְךָ בְּדָם לְשׁוֹן כְּלָבֶיךָ מֵאֹיְבִים מִנֵּהוּ״ בדומה לתאורים המופיעים באילידיאה של הומרוס. כלבים בסצנות מלחמה נדירים למדי על חותמות או בתאורים אמנותיים אחרים. בחותמת חיתית ניתן להבחין בבירור בכלבים בשדה הקרב הקשורים ברצועות ואולי ממתינים לפני שיפקדו עליהם לתקוף. אין כל עדות בכתובים לכלבי מלחמה ששרתו בקרב הישראלים אך חלק נכבד מאויבהם עשה בהם שימוש נרחב. כאשר בני ישראל היו בגלות בבל הם ראו את גדודי הכלבים המולוסיים בארמון אשורבניפל כפי שהם מוצגים כעת במוזיאון הבריטי. דמויות מגולפות של כלבים כאלו נמצאו בעיר הנבטית פטרה, עימם היו לשבטי ישראל כמה וכמה הזדמנויות להיפגש במלחמה.

כלבי ציד

בספר בראשית אנו פוגשים בדמויות שהציד הוא משלח ידם (עשיו, נמרוד). כלבים אינם מוזכרים בתאורים אלו אך אל לנו להסיק מכך שלא נעשה שימוש בכלבים בתקופות אלו. אנשים רמי מעלה ממצריים, בבל ואזורים נוספים ברחבי הסהר הפורה מונצחים בסצנות ציד כאשר הם ניצבים לבדם מול אריה או כל חיית צייד נחשבת. למעשה, מצב שכזה לא היה קורה במציאות; צבא של עוזרים ועמם כלבים היה מתלווה אל רמי המעלה ושומר עליהם מכל רע. לטובת הדימוי וההיסטוריה התאור התמקד בסצינה שאותה חפץ אותו רם מעלה להנציח. אך הסצינה היתה צרה מלהכיל את כל אותם עוזרים על שתים ועל ארבע שעשו את מרבית המלאכה ולעיתים גם נפגעו למענו.

ציד ברדלסים על סרקופג (ארון קבורה) צידוני

רשתות מוזכרות כמה פעמים בתנ״ך. ציד ציפורים בעזרת רשתות היה נפוץ בכל רחבי הסהר הפורה וכלבים היו יעילים מאוד בציד ציפורים בכלל וציפרים גדולות כמו יענים, בעיקר. בתרגום השבעים נמצא איזכור לכך, למרות שאינו מופיע במקור בשפה העברית. אריות ונמרים ניצודו כציד לפרוות וגם בכדי לדלל את מספרם בהיותם טורפים מטבעם. בברית החדשה (כתבי 12 השליחים) ניתן למצוא תאור צבעוני שהתרחש באזור חברון והמתאר נמר המדלג במרוצתו מעל לכלב. שאפשר שהיה כלב רועים ששמר על עדרו או אולי כלב ציד. בכדי לפגוש נמר לא היה צורך להרחיק עד לאפריקה; בכל רחבי המזרח התיכון הצמחייה היתה עבותה, מיוערת והיוותה בית גידול מגוון לבעלי חיים רבים. גם כיום אנו מופתעים לגלות נמר בודד באזור עין גדי אך התנ״ך משופע בתאורים בהם גיבורי המקרא מתגלים כגיבורים כשהם נתקלים בחיות טרף (שמשון, דוד ועוד.) לפיכך סצנות ציד שכאלו היו נפוצות בכל רחבי הסהר הפורה והמפורסמות בניהן אולי הן אלו שנמצאו על ארונות קבורה בצידון (נתגלו ע״י ביי ורינאך 1892, ומתוארכים למאה ה-4 לפנה״ס) המתארים תקיפה של נמר.

סצנות ממערות הקבורה בבית גוברין (פטרס וטירשץ 1905)

בשנת 1902, ג׳ון פיטרס האמריקאי והרמן טירשץ הגרמני נכנסו למערות קבורה שנתגלו בבית גוברין. המערות שתוארכו מהמאה השנייה לפנה״ס, התקופה בה שלטו באזור התלמיים. מבין הממצאים שנתגלו במקום חשובים לנושא הכלבני שני ציורי קיר; האחד מתאר סצינת צייד והשני מתאר את סרברוס (הכלב בעל שלושת הראשים השומר על פתח הגיהנום). כמו כן ניתן ללמוד מציורים אחרים במקום על בעלי החיים שניצודו גם לטובת צייד ״מבויים״; בעלי חיים היו מובאים חיים ובריאים לבוסתני ארמונות בבל או סוריה שם שוחררו בכדי לשמש כציד ״בטוח״ לרמי מעלה שלא יכלו להרשות לעצמם ל״בזבז זמן״ על יציאה לשטח והמתנה במארב.

הציור התחתון מבין שלושה ציורים במערות הקבורה מתאר צייד על גב סוס רגע לפני שהוא נועץ את רומחו בנמר שנראה כבר שנפגע עוד קודם לכן. למרגלות הסוס מתרוצץ כלב (מטיפוס האונד) ואילו כלב אחר צר על הנמר מאחור. לכל הכלבים קולרים לצווארם – סממן מובהק לבעלות. מעל הנמר ניתן להבחין במילה היוונית נמר (ΠΑΡΔΑΛΟC). הכפריים בני המקום מחקו את דיוקנאותיהם של האנשים שצויירו ולשאלת החוקרים השיב השייח המקומי כי האיסלם אוסר על דיוקנאות אלו והם ״חרם״ (חייבים להיות מושמדים). על פי השמות המופיעים על הקברים נראה כי בתקופות מאוחרות יותר נקברו במקום יהודים ואדומים. למרות שמערות קבורה אלו נחפרו ע״י התלמיים לפני ההתיישבות העברית, הרי שהיה זה בלתי נמנע מצד הישראלים שהמשיכו לקבור במקום, להבחין בסצנות ציד אלו ובמתואר בהם.

על המחבר: ג’ון אנסמינגר הוא עו”ד וסופר. לאחרונה ראו אור 2 ספרים בנושאים כלבניים פרי עטו -כלבי עבודה ומשטרה (Police and Military Dogs Taylor & Francis/CRC Press 2011) וכלבי שירות ועבודה (and Service and Therapy Dogs in American Society Charles C. Thomas 2010). ג’ון משמש בתפקידים מרכזיים באירגונים מקצועיים והתנדבותיים שונים בתחומים כלכליים הקרובים בתחום עיסוקו המקצועי ומכהן בהם כפרופסור נלווה. כמו כן ג’ון משמש כעורך ביטאונים מקצועיים שונים (חוקי מיסוי, מימון מחד ומאידך בתחומים הנוגעים לזכויות אדם וזכויות הפרט) ג’ון וקלואי, כלבת השירות שלו מסייעים בהתנדבות בבתי אבות, בתי חולים, ומוסדות שונים בהם נוכוחותם מביאה מזור לנצרכים.

לפני שנתיים פרסמו מאמר פרי עטו שעסק בחלקם של הכלבים בתקופת הפרעונים במצריים (גליון מס׳ 17 יולי אוגוסט 2012)

ג’ון ואשתו ג’ואן מחלקים את זמנם בין סטון ריג’ ניו-יורק ופניקס אריזונה

המשך המאמר – בגליון הבא.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf