tiro027

היפותירואידיזם – תת פעילות של בלוטת התריס בכלבים

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

ד"ר ויקטור קסטילו, אוניברסיטת בואנוס איירס, ארגנטינה

מתוך גליון פוקוס 21.1

היפותירואידיזם, או תת-פעילות של בלוטת התריס, הינה המחלה האנדוקרינולוגית הנפוצה ביותר בכלבים. לרוב תופיע המחלה אצל כלבים בוגרים בני שנה או יותר, אם כי בכ-10% מהמקרים היא תופיע בכלבים צעירים יותר. בכלבים צעירים מיעוט המקרים הינם מחלה מולדת, והיתר מיוחסים לתהליכים ואירועים בריאותיים שהתרחשו במהלך הגדילה.

מהי בלוטת התריס?

בלוטת התריס, הידועה גם בשמה בלוטת המגן, ממוקמת לרוחב קנה הנשימה באזור הגרון. הבלוטה מפרישה הורמונים, שהחשובים בהם הם תירוקסין (T4) ותריודוטירונין (T3), המשפיעים על קצב המטבוליזם בגוף, קצב הגדילה ותפקודן של מערכות רבות. הבלוטה מייצרת גם את הורמון הקלציטונין, המופקד על משק הסידן בגוף ומווסת את רמתו בדם.

המערכת האנדוקרינולוגית הינה סבוכה ומורכבת ביותר; כדי לפשט את ההסבר על התהליכים האנדוקרינולוגים בגוף נציג את המערכת בצורת ציר, המתאר את שרשרת התגובות ההורמונליות המתרחשות בגוף.

בתחילת הציר נמצא ההיפותלמוס. זהו האזור במוח השולט במערך ההורמונלי של הגוף.

אחריו נמצאת בלוטת יותרת המוח, המקבלת את הגירויים מההיפותלמוס, ובהתאם משחררת את ההורמון תירוטרופין (הורמון מגרה בלוטת תריס – TSH). הורמון זה ניקלט בגורם הבא בשרשרת, בלוטת התריס, וגורם לה להפריש את ההורמון תירוקסין (T4).

התירוקסין נספג בכבד, הממוקם בסוף הציר, שהופך אותו להורמון תריודוטירונין (T3), המופרש גם מבלוטת התריס עצמה. הורמון זה נקלט כמעט בכל מערכות הגוף והופך את תאי הגוף לזמינים יותר להורמונים אחרים, כמו אדרנלין ואינסולין.

שתי הבלוטות, בלוטת התריס ובלוטת יותרת המוח, מגיבות זו לזו: כשבלוטת התריס אינה מייצרת מספיק תירוקסין, בלוטת יותרת המוח מבחינה בכך ומפרישה יותר TSH כדי לגרות את בלוטת התריס. כאשר יש עודף של תירוקסין בלוטת יותרת המוח מייצרת פחות TSH.

תת-פעילות של בלוטת התריס

מקורה של תופעה זו עשוי להיות באחד משלושה איברים:

תת פעילות ראשונית – בעיה בבלוטת התריס עצמה שאינה מספקת הורמונים במידה נדרשת. לרוב יתאפיין בערכי TSH גבוהים יחסית בדם.

תת-פעילות שניונית – במקרה זה בלוטת יותרת המוח אינה מפרישה מספיק TSH, בלוטת התריס אינה מקבלת גירוי מספק ואינה מפרישה הורמונים. מקרים אלו יאופינו בערכי TSH נמוכים.

תת-פעילות שלישונית – ההיפותלמוס אינו מייצר מספיק את ההורמון המגרה את בלוטת יותרת המוח לייצר TSH. גם מקרה זה יאופיין בערכי TSH נמוכים.

בכלבים בוגרים, הגורם העיקרי להופעת המחלה הינו הפרעה אוטואימונית (בכ-60% מכלל המקרים), שתגרום עם הזמן להתנוונות הבלוטה והצטמקותה (אם כי בשלביה הראשונים של המחלה הבלוטה דווקא תתנפח ותגדיל את נפחה). המחלה עשויה לבוא לידי ביטוי בתסמינים ברורים ומזוהים (הופעה קלינית), או בליווי תסמינים קלים שאינם בהכרח מזוהים או אופייניים לה (הופעה תת-קלינית). למחלה ארבע דרגות; בדיקת דם תבחן את רמות ההורמונים ותקבע באיזו דרגה המחלה נמצאת.

בהיפותירואידיזם תת-קליני, השלב הראשון של המחלה, המהווה כ-25% מכלל המקרים. בשלב זה חלק מהרקמות מתחילות להיפגע ממחסור ב-T4: הכולסטרול ה"רע" (LDL) עולה בגלל פגיעה במטבוליזם של השומנים בדם, מערכת הרבייה נפגעת, מערכת החיסון נחלשת וגירויים ודלקות חוזרות בעור יחלו להופיע. בהיפותירואידיזם קליני התסמינים הינם מובהקים יותר וניתן לייחס אותם למחלה בנקל: גירויי עור כתוצאה מעור יבש מדי או שמנוני מדי (סבוריאה), נשירת שיער כוללת או רק באיזור הזנב (תסמין המכונה "זנב עכברוש"). בכ-30% מהמקרים הכלב ישמין, אם כי כלבים רבים ישארו במשקל תקין ואף יפחיתו במשקלם, בגלל פגיעה במערכת העיכול וביכולת לספוג נוטריינטים מהמזון. בגלל הירידה בצריכת הגלוקוז הכלב עשוי לגלות ישנוניות ועייפות; כלבים אחרים דווקא יגלו אגרסיביות. מערכת הרבייה תושפע אף היא, הכלב יהיה חסר ליבידו, נקבות עשויות לייצר חלב ללא הריון או המלטה, כשבמקרים נדירים הדבר עשוי לקרות גם בזכרים.

היפותירואידיזם בגורים יכול להופיע מלידה או בשלב הגדילה. כשהמחלה מולדת הדבר נובע מהתפתחות לקויה של בלוטת התריס עוד בשלב העובר. במחלה מולדת, למחסור בהורמונים השפעה מכרעת על התפתחות מערכת העצבים המרכזית והשלד ועל תהליך הגדילה כולו.

איבחון

הווטרינר המטפל יאבחן את המחלה באופן הבא: מישוש אזור הבלוטה בגרון כדי לזהות נפיחות אם יש, שימוש במכשירי דימות שונים כמו אולטראסאונד או רנטגן, ובדיקות דם. בבדיקת הדם ניתן יהיה לראות את התופעות הבאות: עליה ברמות השומנים בדם, שינוי ברמות ה-TSH, שהוא המדד הטוב ביותר להערכת תפקוד בלוטת התריס, ועלייה של נוגדנים מסויימים.

טיפול

הטיפול במחלה הינו תרופתי – נטילה של תירוקסין סינטטי (אלטרוקסין), ומטרתו להביא את רמת ההורמונים למצב נורמלי. המינונים ייקבעו לפי מצבו הבריאותי של הכלב, גילו, ובנקבות יילקחו בחשבון הריון או התעברות צפויה. במצב תת-קליני של המחלה המינונים יהיו נמוכים יותר. כאשר מדובר במחלה מולדת יש להתחיל את הטיפול מוקדם ככל האפשר כדי למזער עד כמה שניתן את הפגיעה בתהליך הגדילה ובמערכת העצבים המרכזית. יש לערוך מעקב מדי כמה חודשים כדי לוודא שהטיפול יעיל ולשנות מינונים במידת הצורך.

לסיכום, למרות שזוהי המחלה האנדוקרינולוגית הנפוצה ביותר בכלבים, עדין האבחון שלה מהווה אתגר לא פשוט בגלל ריבוי תסמינים ומדדים ביוכימיים.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf