david1

הגדול מכולם!

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

על דוד אפרת – מגדל פינצ׳ר ננסי – המגדל הישראלי שהשפיע הכי הרבה על הגזע אותו גידל, לא רק בארץ אלא גם בעולם כולו

בתחילת חודש פברואר הלך לעולמו דוד אפרת ונטמן בבית הקברות של עין החורש, הקיבוץ בו הקים את ביתו וחיי את חייו. למרות ההישגים חסרי התקדים אליהם הגיע בזירות הגידול בארץ ובעולם, שמר דוד על צניעות, לא התרברב מעולם ושמח לקשור שיחה עם כל מי שרק התעניין בכלבנות, ותיק בותיקים או חדש שזה אך בא.

דוד נולד בשנת 1923 בעיירה ורוסקי שבסלובקיה. עוד בילדותו נחשף דוד לגידול כלבים. בחווה של סבו גידלו כלבי טרייר והקפידו לזווגם רק עם טריירים כמותם. אביו של דוד אהב מאוד בעלי חיים ורכש כלבת רועים גרמנית עם תעודת יוחסין. כילד, דוד היה גאה מאוד להיות בעליה של הכלבה הגזעית היחידה בכפר. לימים הובא זכר גזעי ומיוחס ודוד התוודע אל רזי הגידול הגזעי. בשנת 1938 והוא בן 16, עלה דוד עם קבוצה של נוער ציוני לקיבוץ עין החורש והתחנך בחברת הנוער המקומית. היתה זו חבורה שמנתה 30 נערים ונערות שהשאירו הכל מאחור ופנו לבנות את חייהם בארץ חדשה. בקיבוץ, דוד פוגש חברים ותיקים, כלבי רועה גרמני, בוקסר ופוקס טרייר שחיו בקיבוץ ככלבי שמירה. באופן טבעי מתחיל דוד לטפל בהם ועד מהרה מתוודע לדר׳ רודולפינה מנצל, שסייעה ליישוב היהודי בגיוס ובאילוף כלבים למשימות ביטחון. עם סיום לימודיו בחברת הנוער נשלח דוד מטעם ההגנה לסייע לדר׳ מנצל בטיפול בכלבים. עם קום המדינה התגייס דוד ליחידת הכלבנים והוצמדה לו כלבת רועים גרמנית גזעית שליוותה אותו גם כאשר הוא השתחרר והוצב ככלבן במילואים. עד מהרה הבין דוד כי גידול כלבים בקיבוץ בצורה מקצעוית אינו אפשרי. נביחות הכלבה הטרידו את מנוחת השכנים, מקום להקים בו בית גידול לכלבים בגודל שכזה בקיבוץ לא היה בנמצא ודוד נאלץ לוותר ולהחזיר את הכלבה לצבא. את אהבתו לבעלי חיים והבנתו העמוקה בגידול הוא הפנה לאפיקים אחרים. הוא הוצב לעבוד בלול ועד מהרה הפך לבר סמכא בכל הקשור לגידול עופות. במקביל גידל ציפורי נוי ודגי אקווריום כשהוא לומד ומשכיל מקריאה ומהתבוננות. כאוטודידקט רוכש דוד ידע וניסיון אותו שמח להעניק לאחרים שהגיעו גם מרחוק. צניעותו הקנתה לו את היכולת להקשיב, תכונה שהרבה להפגין ואיפשרה לו ללמוד ולהתפתח ולהפוך למומחה בתחומו.

דוד שאב סיפוק רב משלל בעלי החיים שגידל, אך הג׳וק של גידול כלבים לא הרפה. הוא חיפש גזע שניתן יהיה לגדל באמצעים הצנועים של חבר קיבוץ. קיבוץ בימי המדינה הראשונים היה מקום צנוע לחיות בו ללא מותרות או פינוקים. תחביבים לחברי הקיבוץ היו בעיקר בתחומים מוגבלי תקציב ומשאבים: התקציב השנתי של חבר קיבוץ באותם הימים היה 3.5 ל׳י ומחיר של כלב גזעי עם תעודות עלה 150 לי׳. בטיוליו בשדות המשק כשוחר טבע הוא אוסף בעלי חיים מזדמנים, לטאות ונחשים, אותם הוא מוסר בחנות לממכר בעלי חיים בתקווה לקבל תמורתם ברבות הימים כלב.

בסוף שנות החמישים, הוא רואה בחנות של הגב׳ חנה איכילוב בתל-אביב כלבת פינצ׳ר שמצאה חן בעיניו. דוד לא ידע דבר על גזע זה, אך הגודל התאים לחזון בית הגידול שהגה. המחיר, לעומת זאת, לא התאים כלל ועיקר. למעשה חמישים הלירות שבכיסו (אותם חסך שנה שלמה) הספיקו בקושי למחצית המחיר הנקוב עבור הגורה. דוד שיכנע את בעלת החנות הגב׳ איכילוב (רעייתו של מי שבית החולים יקרא על שמו מאוחר יותר) שאת ההפרש ישלם בציפורי נוי ובדגים שיביא בהמשך. וכך התחיל דוד לגדל פינצ׳ר ננסי. דוד ביקש את התעודות של הגורה אך גב׳ איכילוב יכלה להציג רק את תעודותיה של האם. לבסוף, מצליח דוד להנפיק לגורה תעודות (באותם ימים ניתן היה לערוך ״מיון״ ורישום בדיעבד של כלבים טיפוסיים גם אם לא היו להם תעודות ״משני הצדדים״) הכלבה נרשמת בספר הגידול ובמועדון הישראלי לכלבי פינצ׳ר ננסיים.

לאחר מכן דוד רכש כלב זכר מגרמניה ואיתו הוא מתחיל לגדל פינצ׳רים כחול-לבן. את שם בית הגידול הוא ״שואל״ משמו של בית הספר שבקיבוץ עין החורש – ״בית המעיין״ – שם שעוד ירחיק ויגיע לכל קצוות עולם. ״הבחירה בשם בית גידול בשפה העברית אינה מקרית ויש מאחוריה כוונה; מאחר ועל יהודים נאסר לגדל כלבים, זאת היא נקמתי בסלובקים שהכריחו את אבי לוותר על כלבי הרועים הגרמניים שגידל ואהב", מספר דוד. במשך יותר משלושה עשורים כל כלבי הפינצ׳ר הננסי שנולדו בבית הגידול של דוד אפרת נושאים שמות עבריים בתעודות שהונפקו בעברית ובאנגלית. כאשר נתבקש דוד להכין גור למשלוח לחו״ל מבלי שהתעודה תשא את פרטי הגור בשפה העברית, הציע דוד למבקש שימצא מגדל אחר לקנות ממנו.

עד מהרה המשפחה גדלה ולארבעת הילדים נוספים 8 כלבי פינצ׳ר המתגוררים בחדרון סמוך לבית. שנות השישים מסתיימות באסונות משפחתיים המכים בדוד ומאלצים אותו להתמודד עם מציאות מורכבת; לאחר מאבק במחלה קשה ברוריה הולכת לעולמה והטיפול בארבעה ילדים קטנים נופל על כתפיו והוא נאלץ למסור את הפינצ׳רים שלו. לאחר כשנתיים הכיר דוד את אווה שעברה להתגורר עימו בעין החורש יחד עם שני ילדיה והפכה להיות אם ילדיו. היה זה שידוך משמים, אווה התגלתה כאוהבת בעלי חיים ונרתמה גם היא לשגעון. לאחר מספר שנים מתגבשת המשפחה המורחבת ודוד יכול היה לחזור לאהבתו הישנה.

שנות השבעים של המאה ה-20 היו שנות תפנית בכלבנות הישראלית. אירגוני הכלבנים (שהתקוטטו עד אז על הזכות לייצג את ישראל והגידול הישראלי באירגונים הבינלאומיים) החליטו להתאחד והוקמה ההתאחדות הישראלית לכלבנות. הכלבנות הישראלית, שהתרכזה בשנותיה הראשונות בלבי העבודה, באילוף ומשמעת, עברה לגידול וטיפוח כלבים לתערוכות. לאחת מהתערוכות הללו, הגיע שופט גרמני מומחה לגזע ומגדל של פינצ׳ר ננסי. הוא החמיא לדוד על הגידול שלו אך הסביר שמאחר והתקן השתנה, כדאי שיעשה שימוש בכלבים מהטיפוס המודרני. למי שאינו בקיא בהיסטוריה של הפינצ׳ר הננסי נרחיב מעט ונדגיש כי הפינצ׳ר למרות גודלו אינו כלב זעיר. זהו כלב ״קטן גדול״ ואסור שהמאפיינים שלו יהיו כשל גזעים זעירים; זהו כלב חסון הצד מכרסמים וחולדות, זריז, עירני, אינו חושש להתעמת גם עם גדולים ממנו. האופי הנבחן העצבני שאפיין את מרבית הפינצ׳רים של אותה תקופה הוציא את דיבתם רעה. תקן הגזע שהתעדכן בשנות השבעים שרטט פינצ׳ר ננסי כמעין ״דוברמן״ קטן מימדים עם ראש מאורך, יתדי ומהוקצע, זרבובית חזקה, משנן שאינו מבייש את בעליו, מבנה גוף קצר וחסון ואופי יציב, לא עצבני או נשכן. הגור שנמכר לדוד, ״ביל פון קרונסבך״, היה מהטיפוס החדש ועימו הוא החל לגדל את הדורות הבאים.

הפינצ׳רים של דוד צדו את עיניה של דר׳ ריטה טריינין, שהבינה מייד שיש כאן פוטנציאל והחליטה להשקיע במפעל הקיבוצי שלו. באותה תקופה שהתה משפחת טריינין בארה״ב וריטה לא תחמיץ הזדמנות שכזאת, היא מאתרת זכר אמריקאי מרשים העונה לשם הרווי ונקבה העונה לשם מרי ושולחת אותם לקיבוץ עין החורש. ההצלבה בין הקוים הגרמניים לאמריקאיים הניבו תוצאות: אחד מהגורים הללו, נוי מבית המעיין, בנם של ביל הגרמני ומרי האמריקאית. הוא הוצג ב-1985 בתערוכה העולמית בהולנד וחזר עם תואר אלוף עולם צעיר. כך גם היה ב-1986 ושנה אחר כך, בתערוכה העולמית שהתקיימה בגני התערוכה בישראל, ניצב דוד על הפודיום שוב ושוב, כמנצח הגזע וכבית הגידול הטוב בעולם לכלבי פינצ׳ר ננסי.

דוד נוהג היה לומר שאת הצלחתו הוא חב לשתי נשים יקרות: האחת אווה, שחלקה עימו את חייו למשך יותר מארבעה עשורים, הסכימה לכל שיגעון וסייעה לו בגידול בסבלנות ובאהבה ולדר׳ ריטה טריינין, שדחפה את הגידול שלו גם מעבר למה שדוד חשב לאפשרי. התעוזה והידע שהביאה שכנעו את דוד להגיע לתוצאות גידוליות שהרחיקו הרבה מעבר לגבולות הארץ. על הישגיו אלו קיבל דוד בשנת 1986 חברות כבוד בהי״ל, ובשנים שיבואו יזכה לפרס דומה גם מהתאחדות הכלבנית באוסטריה ובצ׳כוסלובקיה. אווה, שלמדה לחיות עם הפינצ׳רים, טיפחה בעצמה פודלים ננסיים, ודוד נהג להתלוות לאווה לתערוכות המועדון הישראלי לפודל.

את ההכרה בהישגיו קיבל דוד לאחר שנות גידול רבות כשהוא כבר קרוב לגיל הפנסיה. בקיבוץ ידעו להעריך את פועלו ונבנתה עבורו כלבייה חדשה ומרווחת, מרוחקת מבתי החברים, ומאפשרת גידול רציני. דוד יצא להציג בתערוכות רבות ושם בית הגידול ״בית המעיין״ נישא בפי כל.

הפינצ׳רים של דוד ממשיכים לככב גם כיום, אם כי הם עושים זאת בעיקר ברבות מתעודות היוחסין של הגזע בוודאי בארץ וגם בעולם. בשנים האחרונות הפסיק דוד לגדל אך נהג לומר כי יחזיק תמיד איזה פינצ׳ר אחד או שניים ״בשביל כאב הראש״.

דוד היה הגדול מכולם; צנוע, שומר את אוצר ידיעותיו לעצמו אך יחלוק בו ללא מחשבה או היסוס אם כל תאב ידע. אוטדידקט הלומד מהתבוננות, מקריאה ובעל כושר אבחנה נדיר. למרות צלקות החיים והאבדות המשפחתיות הרבות שידע, שמר תמיד על אופטימיות ובחר בחיים שמחים ויצירתיים. דוד אפרת היה המגדל הישראלי, שהשפיע הכי הרבה על הגזע אותו גידל. דוד הותיר אחריו משפחה עניפה, ומורשת שתמשיך לפאר ולהוות דוגמא וסמל לדורות. הבאים.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf