scan0001

ד״ר ריטה טריינין ז״ל

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

ד״ר צפרא סיריק

ד”ר ריטה טריינין, ללא ספק היתה האישיות ה"כלבנית" הכי בולטת ומשפיעה בעולם הכלבנות הישראלית, החל מסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת. היא נולדה בעיר הפינית TAMPERE למשפחת ברימן, שהגיעה מפולין דרך בלגיה (שם נולד אחיה הבכור והאהוב עליה ישראל-אילה). בבלגיה הכשיר עצמו האב לעיסוקו העיקרי גם בארץ לאחר שנים – עיבוד עורות.

את תקופת המלחמה העבירה המשפחה בכפר, שם התוודעה לחיות משק, סוסים וכלבים ושם כנראה נבטה האהבה לכלבים ולעיסוקה כל חייה כרופאה וטרינרית, מגדלת ושופטת כלבים.

את כלב הפוקס טרייר שלה "רקסי" החלה להציג בתערוכות בפינלנד כבר כילדה, והתנדבה להציג גם כלבים של אחרים.

הפעילות הכלבנית שלה החלה במועדון כלבי העבודה של טמפרה, ויחד עם חברתה יניקי שטיינבוק (לימים גם שופטת מקיפה) הוציאו לאור עיתון כלבני שכתבו בכתב יד ועיטרו בצילומים שלהן. מאחר והיה זה מיזם עסקי לכל דבר הציעו את העיתון שלהם לקריאה לכל דורש תמורת תשלום כמובן אך מכיון שהיה עותק בודד היה על הלקוחות לעמוד בתור.

מיד עם סיום לימודיה, ארזה מזוודה ועלתה בגפה לישראל. התמקמה בחיפה, והחלה בלימודי הנדסה כימית בטכניון. בחיפה אימצה כלב רועים גרמני והתוודעה לראשונה למועדון חובבי הכלב בחיפה.

אחרי שנה החליטה להגשים את חלומה ויצאה לשווייץ ללמוד רפואה וטרינרית בברן. שם פגשה את מי שיהפוך לבעלה ואבי ילדיה ושותפה לדרך כלבנית ארוכת שנים – זאב טריינין, שהגיע ללמוד רפואה וטרינרית מישראל. השניים נישאו בשווייץ, בנם הבכור גיא נולד בברן. בתם הדס נולדה בישראל לאחר שובם ארצה.

בד בבד עם השלמת לימודיהם, החלו לפעול בזירה הכלבנית השוויצרית, הכשירו עצמם כשופטי כלבים (הגזע הראשון אליו הוסמכה היה כלב רועים גרמני), הציגו בתערוכות והחלו לרכוש ידע וקשרים שישתמשו בהם עם חזרתם ארצה בנובמבר 1966. יחד איתם חזרה גם נועה, כלבת השנאוצר הבינוני שחור, אלופה בינלאומית קרלה ברבנרה, (מגדל ד"ר הנס רבר) שתהפוך בהמשך לאם בית הגידול המפורסם שלהם – "בר זקן".

בישראל אז היתה התאחדות כלבנים שנשלטה על ידי פרופ' מנצל ואחרים, ותפיסה מיושנת שדגלה במועדונים כלבניים מקומיים, ואפילו מנעה התאגדות של מועדוני גזע עצמאיים.

ריטה וזאב הלכו נגד הזרם, ו"העזו" להקים ב-1967, שני מועדוני גזע עצמאיים – החוג הישראלי לכלב רועים גרמני, והחוג הישראלי לשנאוצר. שנה לאחר מכן הוקם החוג הישראלי לכלבי רוח.

תגובת עסקני ההתאחדות לא איחרה לבוא, וכתוצאה פרשו החוגים בהנהגתם של הטריינינים ואחרים והקימו ב-1968 את "איגוד מטפחי הכלב הגזעי בישראל". האיגוד הוקם עם תקנון ומוסדות מסודרים כמקובל במועדוני כלבנות באירופה. יותר ויותר מועדוני גזע הוקמו והצטרפו, נערכו תערוכות כלבים מסודרות, והוזמנו שופטים מסקנדינביה ואירופה מהשורה הראשונה. זאב ערך את עיתון האיגוד "הכלב" וריטה תרמה לו עשרות מאמרים תחת שם העט "ט.רז" (טריינין ריטה וזאב). בהמשך התווספו מאמרים תחת השם "ש.צור" (שנאוצר צפרא וריטה). היו אלו שנים של קפיצת מדרגה משמעותית בכלבנות במקצועית בישראל.

כל שנותר היה לזכות בהכרה של ה-FCI. מה שהביא לשיחות "פיוס" בין שני הארגונים וב-1.1.1973 התרחש האיחוד בין האיגוד להתאחדות והוקמה ה"התאחדות הישראלית לכלבנות" אותה אנחנו מכירים עד היום.

הקשרים הבין אישיים של ריטה וזאב, סייעו בייבוא כלבים איכותיים לביסוס הגידול בגזעים שונים, קמו מועדוני גזע נוספים, תערוכות הכלבים הבינלאומיות שנערכו בשנות ה-70 בפארק הלאומי באשקלון, משכו אלפי צופים, שפטו בהן שופטים בינלאומיים ידועים, והסצנה הכלבנית המקומית החלה לשגשג ולפרוח. החלו להיערך קורסים בסיסיים בכלבנות, לימים ייקראו המדרשה לכלבנות, בהם הוכשרו פעילים, רכזי גידול ושופטי כלבים לעתיד.

בתחום הכשרת שופטי כלבים בישראל לריטה שמורה זכות גדולה ומיוחדת. היא איתרה ודחפה אנשים צעירים, ללמוד בקורסים, להכשיר עצמם כשופטים, להרחיב את הידע הכלבני שלהם בגזעים נוספים. מול השמרנות שאפיינה את השופטים הוותיקים, בלטה ריטה ברעננות, בתעוזה וביכולת השיפוט המופלאה שלה ובעיקר ביכולת להעביר ידע ומיומנויות לתלמידיה הרבים.

שנות ה-70, טרום האינטרנט ואוטוסטרדת הידע האינסופית, טרום הגיחות הקלות לאירופה – אם רצינו לדעת מה קורה בעולם הכלבני היינו מגיעים לבית ברמת חן. בית ועד אמיתי לתשוקה הכלבנית של אנשים צעירים, עם עיתונים ומגזינים מכל העולם, תמונות מתערוכות בהם שפטו ריטה וזאב בעולם, סיפורי מסע וחוויות. קשה לתאר היום כמה ידע העבירה לנו ריטה. דרכה פגשנו והכרנו שופטים ידועים מחו"ל שחזרו והגיעו לשפוט כאן והעשירו אותנו בידע ובניסיון שלהם כמו הנס להטינן (הסה), ריינר ווהרינן (מפינלנד) ואחרים.

אין כמעט שופט כלבים בישראל שלא למד מריטה. אם כמזכיר שופט שלה בזירה, אם מפגישות אישיות אחד על אחד, היא לא חסכה בידע שהעבירה, בתמונות שהראתה. עם השנים נוצר לה מעגל מעריצים קרוב שלאחר כל תערוכה בה שפט, בארץ או בעולם, היה מתייצב אצלה עם קטלוג ותמונות לשיחה וקבלת משוב. כל מי שהוסמך לשיפוט בשנות ה-70, ה-80 וה90- מרגיש בר מזל ורואה בריטה את המנטורית הגדולה שלו בשיפוט.

ריטה נשמה כלבנות גם במקצועה כרופאה וטרינרית לחיות בית. יחד עם פרופ' אורי בר-גיא החלה לבצע את צילומי האגן הראשונים לכלבי הרועים גרמני במטרה להוריד את שיעורי מחלת ההיפ דיספלסיה, ולאור הניסיון שרכשו השניים גובשו ההנחיות המקצועיות לצילומי אגן לרופאים הווטרינריים, שתקפות עד עצם היום הזה. ריטה רכשה מיומנות בסיוע בהרבעות, ולפי הצורך בהזרעות, וסייעה למגדלים רבים ובגזעים שונים.

עד שהוקם בית הספר לרפואה וטרינרית בבית דגן הייתה מרפאתה של ריטה מקום עליה לרגל של סטודנטים ישראליים שלמדו רפואה וטרינרית בחו"ל ורצו להעשיר את הידע שלהם בזמן חופשתם בארץ, וגם אחרי שהוכשרו כרופאים המשיכו לשמור על קשר מקצועי וחברי עם ריטה. בהיעדר רפואה וטרינרית מקצועית "ניצלה" ריטה את קשריה האישיים עם רופאים "הומניים" בתחומים מקצועיים שונים כמו אורתופדיה, רפואת עיניים ועוד, ולא אחת התקיימו ניתוחים משותפים במרפאתה. שיתוף פעולה מקצועי עם חוקרים מהמכון הווטרינרי בבית דגן הניב את התיאורים המקצועיים הראשונים של "תולעת הפארק" (ספירוצרקה לופי) בספרות המקצועית ובספרות הכלבנית לשירות הכלבנים.קרוב לחמישים שנה גידלה ריטה שנאוצר בינוני שחור תחת בית הגידול "בר זקן", ייחודו של בית הגידול היה באיכות המעולה של הכלבים, אופי נכון, טיב פרווה נכון, כלבים מבית גידולה נשלחו כבר בשנות ה-70 וה-80 למגדלים מובילים באירופה וסקנדינביה. אבל היה עוד משהוא בגידול של ריטה ומיוחד רק לה. ריטה לא מכרה כלבים ! הכלבים ניתנו כמתנה לחברים או לאנשים שהפכו במהרה לחברים. החוג הישראלי לשנאוצר היה באותן שנים משפחה גדולה ורחבה, עם פיקניקים, טיולים, ואוירה כיפית בתערוכות ואירועים. בתחילת שנות ה-70 הביאה והתחילה לגדל כלבי גרייהאונד, תחת אותו שם בית הגידול. בתערוכות הבינלאומיות באשקלון ובהמשך בתל אביב הצליחה תמיד להציג קבוצות גידול אחידות ויפות של שני הגזעים, וגם קבוצות צאצאים מרשימות.התפיסה הגידולית של ריטה התאפיינה בידע נרחב מחד ובפתיחות מחשבתית מאידך. היא לא היססה לבצע הרבעה ניסיונית בין שנאוצר שחור לשנאוצר פלפל מלח כדי להשיג מסת עצם טובה יותר, כרכזת גידול בחוג השנאוצר היא לא פחדה להרביע שנאוצר ענק שחור יבוא מדנמרק עם מנשך עליון ולהוכיח שלא היו שגיאות מנשך לאף אחד מהגורים, היא עמדה מאחורי דוד אפרת ז"ל, מגדל פינצ'ר ננסי, ב"מלחמתו" עם רכזי הגידול במועדון הפינצ'ר שניסו להצר צעדיו ותמכה בו לאורך כל הדרך בהישגיו המרשימים בגידול, ובניגוד להרבה מגדלים היא לא ראתה ב-INBREEDING קללה. במשך שנים ריכזה את הגידול בחוג השנאוצר, בחוג כלבי הרוח ובחוג כלב רועים גרמני, בפתיחות, בהשקעה ונתינה, דוגמה ומופת למהות האמיתית של התפקיד "רכזות גידול".באמצעות מכונת הכתיבה הקטנה שלה, הבייבי הרמס, ניהלה התכתבויות ענפות עם מגדלים ושופטים ברחבי העולם, החליפה תמונות, קישרה בין מגדלים בארץ ובעולם, ניהלה דיונים בבעיות גידוליות שנתקלה בהן במסעות השיפוט שלה, במרפאה ועוד. שופטים ותיקים זוכרים שיחות מעניינות שניהלו עם ריטה בכל מיני מפגשים בעולם. הסקרנות והרצון להרחיב ידע בכל נושא, לא רק כלבני, בנושאי אמנות, היסטוריה, טבע ואפילו בלשנות, השאירו רושם עז על כל מי שהכיר אותה. לא קיבלה שום דבר כמובן מאליו, חקרה, שאלה, ובעיקר שיתפה. אוסף התמונות הגדול שלה, פרי צילומים של שנים רבות,שימש אותה תמיד במפגשי ההדרכה האישיים לשופטים הצעירים, תמיד הכינה חומר רקע לפגישות האלו, לימדה ונתנה.לנתינה של ריטה, היו גם צדדים פחות ידועים, שמרה על קשר רציף וביקרה באופן סדור את המגדלים הוותיקים בערוב ימיהם (כמו גיזה שלכט מגדלת כלב רועים גרמני, יצחק שקדי מגדל שנאוצר ננסי, דוד אפרת מגדל פינצ'ר ננסי ), עזרה מאד פיזית ונפשית בקליטת עלייה של כלבנים מבריה"מ של פעם, ויותר מהכל – שימשה כאפוטרופוס מסורה ביותר לטומי ז"ל, בנה של אשתו השניה של אביה, שהיה תושב כפר תקוה עד יומו האחרון.ריטה נגעה בחייה בכל כך הרבה אנשים, בדרכה הצליחה להשפיע על דרכם של כל כך הרבה, והיא נמצאת בלבם של רבים. לאחר התמודדות בגבורה ובצניעות במשך שנים עם מחלת הפרקינסון, בחרה בדרכה המיוחדת והאצילית לפרוש מחייה המקצועיים,ובהמשך באומץ רב גם מהחיים.על פועלה זכתה גם בחייה להוקרה – חברת כבוד של ההתאחדות הישראלית לכלבנות, ויקירת העיר רמת גן בה חיה ופעלה 50 שנים.אני מודה לריטה על הזכות הגדולה להכירה מקרוב, על הדרך בה נתנה לי להלך לצידה כבר 45 שנים. את היית הגיבורה של חיי…..

מעטים ידעו כמה עזרה לנזקקים לזקנים וחסרי יכולת. אם זה לגיזה שלכט ניצולת שואה ולאחרים שידעו מחסור. באמת אישה גדולה וחשובה שנתנה דוגמה אישית בכל כך הרבה תחומים בדרכה האצילה והמיוחדת. היא עשתה את שלה ואנו נשארנו חסרים. לפחות נתנחם שזכינו להכירה ולשהות במחיצתה. כל אחד ואחת בזמנו זכינו. וכעת נמשיך בהשראתה המיוחדת.

יהי זכרה ברוך.

קותי אהרון

זכיתי לחברות אמיצה, ארוכת שנים ועמוסת חוויות עם אשה ייחודית – ריטה טריינין. שמחה בחלקי אבל כמו הרבה אנשים מתחומי הכלבנות, הווטרינריה ויותר מכל האנושות – מרגישה גם יתומה.

ריטה לימדה אותי המון במרוצת השנים. כמובן על כלבים אבל יותר על חברות, משפחתיות גם זוגיות על כל קשייה.בכל תחנה בחיי מאז 1983 קופצות לי לתודעה רגעי ריטה יקרים. היא היתה בעיני סמל של אלגנטיות ספורטיבית.אשה שהפגינה בטחון בעורה ופתיחות וסקרנות לכל תופעת טבע או אנוש. ריטה שמרה על התכונות האלו עד הסוף, שגם אותו ניהלה בבטחון של אדם שמילותיו ולבו שווים.

What you saw and heard was exactly what you got – and that was alot!

ההספקים שלה לא היו מביישים ארבעה בני אנוש רגילים ופעלתניים:

טיפול בחיות שלה ושל אחרים. וגם בילדיה (למרות תפוחי האדמה השרופים). הליכות ארוכות וטיולים לכל מקום על המפה, הצגות בבית צבי וקריאת המוני ספרים כמו גם חומר מקצועי וכתיבה שלה בשמה ובשם עט ותרגום של חומר של אחרים מאחת מהשפות הרבות שהכירה. התעניינות בחיות מבויתות וגם בחיות הבר ואספנות של בולים בנושא כלבנות. איסוף של כל מיני חיות עזובות ופצועות לביתה וגם של כל מיני צעירים וצעירות, שקלטה אותנו אבודים במקצת והייתה שם לתמוך.

אבל גם לא פספסה שמחות וחגיגות. הגיחה וברחה בשקט. כמו דני דין ידעה לפעמים לראות אך לא להראות. יצרה קשרים בין אנשים בכל תחום וכל ארץ, באמת ללא הבדל דת, מין, גזע, מגדר וצבע. איזה מודם מטורף ישב אצלה במוח. בלי פספוסים ומעידות. ובלי באגים. ריטה היתה מקושרת ומקשרת כמו רל"ש של נשיא מדינה טיפוסית. חיפשת גזע של כלב בחו"ל לגידול או רכישה או סתם להתעניין – הגלגלים הסתובבו וצ'יק-צ'ק קבלת שם כתובת או טלפון והמלצה חמה שפתחה דלתות מאלסקה ועד טימבקטו. פייסבוק באמת "כלב" לידה! ובכל ביקור עוד אורחים התגלו והמעגל התרחב והכיל עוד ועוד נפשות אבל אצל ריטה היה מקום לכולם.

נשארה אפוטרופסית אחראית ודואגת של מי שגם לא יכל להתבטא בשביל עצמו. ובהומור וסטייל אופיינים הרימה עוד חבילה לכתף וצעדה הלאה. כמו באגדת החלילן מהמלין מצאנו את עצמנו שבויים בקסמה והולכים אחריה ולצידה ונהנים ונשכרים מכל רגע.

חיבוק אחרון מהלב ולהתראות, אם יש איזה צדק, בעולם נוסף ואחר. בו את נפגשת כבר עם שלומית לכוס קפה ושיחה. בבוא היום נצטרף, אוהבייך ומעריצייך הרבים והרבות.

בוני רנן (עמית)

ד"ר שמואל (שמיל) שילנסקי הגיע לריטה כמו רבים אחרים שהתעניינו בלימודי רפואה וטרינרית . "חד משמעית – היתה זאת ריטה שנטעה בי את האהבה למקצוע הווטרינריה, ויש לה חלק נכבד בהחלטה שלי לצאת לאיטליה וללמוד," הוא מעיד באוזניי. שמיל בילה במרפאה של ריטה בכל חופשה בארץ, וגם את צעדיו הראשונים כרופא וטרינרי עשה בהדרכתה. "התמיכה שהיא נתנה לי לאורך כל שנות הלימודים, ולאחר שחזרתי הגיבוי והדחיפה לצאת לעצמאות במרפאה משלי, היו כל כך משמעותיים בחיי" .

מכל הרופאים הווטרינריים הצעירים שריטה טיפחה, היו שניים שאהבה במיוחד – את ד"ר שלומית פשבוז'ניק ז"ל, שחלקה איתה גם את אהבתה לשנאוצרים כמגדלת ושופטת, ואת ד"ר שמואל שילנסקי יבל"א .

מה היתה תמצית ההוויה הווטרינרית של ריטה כפי שהנחילה לך, אני שואלת את שמיל.

״ההכרה שהכלב אף פעם לא מגיע למרפאה לבד, תמיד הוא מלווה בבעלים, ויש צורך להתייחס באותה מידה לכלב ולבעלים ולכל המטען הרגשי שנלווה לכלב, לעיתים גם צריך לשים גבולות לבעלים. ההתייחסות לכלב היא אף פעם לא רק בפן הרפואי – הכלב הוא "נשמה על ארבע" אמרה לא פעם. ולבסוף – אף פעם לא גומרים ללמוד! צריך להשתלם ולהתחדש בידע וטכניקות ".

ריטה טריינין בעבורי ובעבור כל משפחת בית ארז- מילטין, היא לעולמים האמא של דרכנו הכלבנית שהתחילה אי שם בשנות השישים, עוד טרם הגעתה לארץ אחרי לימודיה בשוויץ ונישואיה לזאב טריינין שאביו, דויד, היה הווטרינר של הרפת שלנו בשנות החמישים והשישים המוקדמות.

ריטה היא זו שהדריכה, לימדה, פתחה עולמות, הביאה אותנו להיכרות עם אנשי דנקוויט עוד שנים רבות לפני שהיינו איתם בקשרים מסחריים, למעשה לא אחטא אם אומר שעבורי היא באמת הרוח מאחורי כל המפעל הכלבני ולאחר מכן המסחר, שנקרא בית ארז.

הייתי רוצה לכבד אותה כך שזכרה ילווה אותנו עוד שנים רבות ולא אשקר כשאומר שבזיכרוני היא חרוטה כאשה גדולה מהחיים וזכות גדולה נפלה לנו לשהות במחיצתה שנים ארוכות.

יהי זכרה ברוך.

רמי מילטין

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf