brussels_2016_su_pix-91

גזעי כלבים בלגיים

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

איתן הנדל  צילום: פאולה הייקינן להקונן

בלגיה קטנה בשטחה ממרבית המדינות האירופאיות המקיפות אותה, אך מיקומה בצומת המרכזית של כל הדרכים האירופאיות הציב אותה תמיד במרכז העניינים. המסחר שגשג בין נמלי הים והדרכים היבשתיות והבלגים ידעו להנות מכל העולמות. הגזעים הלאומיים הבלגיים משקפים זאת בצורה מאוזנת להפליא: חמישה גזעים בקבוצת הכלבים הזעירים (9), חמישה גזעים בקבוצת הרועים (1), גזע אחד בקבוצה כלבי ההאונד (6), וגזע נוסף (שעדיין לא הוכר רשמית ע״י ה-FCI), בקבוצת דמויי הדוגה (2). את גזעי העבודה הבלגיים יש להציג בצורה חפשית ללא העמדה או סיוע מצד המציג. התערוכה האירופאית היא הזדמנות מצויינת לסקור את הגזעים הלאומיים הבלגיים שנשפטו במסגרת תערוכה מיוחדת לגזעים הבלגיים, ובזירה המרכזית נבחר מנצח גזע הבובייה דה פלנדריה ככוכב תערוכת הגזעים הבלגיים.

בובייה דה ארדנס: כלב רועים אנרגטי ורב תכליתי מאזור הדרום מזרחי של בלגיה. ריבועי במבנהו, בינוני-גדול (זכרים 56-62 ס״מ, נקבות 52-56 ס״מ) ופרוותו זיפית. האזניים זקופות והאופי חד ומושחז, וחייב במבחן עבודה. צבעי הפרווה מגוונים ומלבד פרווה בצבע לבן או טלאים כל הצבעים מתקבלים. בובייה בפלמית משמעו רועה. בוביה דה ארדנס הוא רועה מאזור הארדנים, אזור של יערות מחט בדרום מזרח בלגיה. אזור חקלאי של מגדלי בקר וצאן. האזור מיוער בעצי מחט ומהווה בית גידול לחיות היער השונות ולעיתים שימש ככלב לציד חזירי בר. לאורך השנים הועסק במגוון תפקידים: רעייה, הפעלת משאבות מכניות, משיכת עגלות ושמירה. לקראת סוף המאה ה-19 הצטמצם גידול הבקר והצאן והבובייה הפך נפוץ פחות. ב-1913 נוסד מועדון לגזע אך מלחה״ע ה-1 עצרה הכל. לאחר המלחמה בשנת 1923 הגזע מקבל הכרה בבלגיה. בין מלחה״ע הוא משמש בשלל תפקידים, מסורתיים וגם פחות כאשר הוא הופך לכלבם של הציידים הבלתי חוקיים בהיותו כלב רועים שאינו מעורר חשד. במלחה״ע ה-2 הארדנים הופכים לזירת קרבות עקובה מדם. לאחר המלחמה, ב-1963 קיבל הגזע הכרה ע״י ה-FCI, אך הלך ונעלם. בשנת 1985 במהלך מחקר של מגדלי בקר נמצאו בחוות מבודדות פרטים של הבוביה דה ארדנס שכבר נחשב כנכחד. תכנית גידול שלוותה בפרסום בכלי תקשורת בלגיים עוררה קבוצת חוואים מקומית שעסקו בגידול הגזע עוד משנות ה-30. כיום השתפר מצבו של הגזע אך הוא עדיין נאבק על עתידו ונשקלות אפשרויות שונות להזרמת דם חדש מגזעים דומים. בתערוכות רב גזעיות ברחבי העולם לא סביר לראות כלבים מהגזע, וגם בבלגיה הוא נחשב לנדיר.

בובייה דה פלנדריה הוא כלב בינוני גדול (זכרים 65 ס״מ, נקבות 62 ס״מ) שמראהו ריבועי ״דחוס״, וראשו הנפחי עטור הזקנקן הפך לאחת הצלליות המוכרות ביותר בעולם הכלבני. הוא התפתח באזורי השפלה הפלמית וקיבל חסות כגזע בלגי אך יכל להיות באותה מידה צרפתי או הולנדי. גופו חזק ביותר ואופיו המיוחד הפך אותו לכלב עבודה במלוא מובן המילה. הוא עסק בכל, משך עגלות, סובב משאבות נהג רעה ושמר ומעל לכל תמיד ניצוץ שובב בעינו ומוכן למשחק. בעבר היו מספר טיפוסים שנפוצו ברחבי פלנדריה מהם בלטו 2 טיפוסים עיקריים וזה המוכר לנו היום הוא הטיפוס שגבר ושרד. יכולות העבודה המעולות של הגזע הציבו אותו כלב עבודה מעולה בקרב כוחות הביטחון והוא חייב במבחן עבודה. הוא יכול להחשב לאחיו הכבד של הבובייה דה ארדנס ופרוותו הזיפית שופעת יותר מוסיפה עובי לצללית. ההבדל הוא בראש, והוא מציג זרבובית קצרה מעט מאורך הגולגולת ועל כן ראשו של הבובייה דה פלנדריה נראה רחב ונפחי יותר. הבדל קיים גם בצבעי הפרווה שצריכים להיות אפורים או בנימור כהה (שחור מתקבל אך לא מועדף, צבעים בהירים הם שגיאה פוסלת) לעומת כל הצבעים המותרים אצל הבובייה דה ארדנס.

סקיפרקי הוא כלב קטן (משקל בין-9-3 ק”ג, אידאלי 7-4 ק”ג) עם אישיות של כלב גדול. ראשו שפיצי משהו, וגופו ריבועי, מוצק. פרוותו שחורה והרעמה והמכנסונים הטיפוסיים במיוחד אצל זכרים יוצרים את הצללית הטיפוסית. הראש מאוזן לגוף, הזרבובית מעט קצרה מהגולגולת והבעתו סקרנית, חקרנית. למרות גודלו הוא אינו כלב זעיר, לא במימדיו ולא בזריזותו וכוחו. הוא משמיד מכרסמים יעיל ועז נפש, שאינו סוכר נביחתו גם בפני אויבים הגדולים ממנו פי כמה. כל צבע אחר משחור אינו תקני. מבין הגזעים הבלגיים, הסקיפרקי הוא המתועד ביותר בהיסטוריה של בלגיה. הוא היה כלבם של הסנדלרים ברובע סנט גרי שבבריסל שערכו תחרויות ראווה לקולרים הרקועים שייצרו. (מוצגים כתכשיטים לכל דבר במוזיאונים בבלגיה). הסקיפרקי גם הוחזק בבתיהם של אחרים בכל רחבי בלגיה. השם “סקיפרקי” יכול להיות מפורש בשתי אפשרויות; “רועה קטן” רומז על  ״הליוונאר״ (Leuvenaar)- כלב קטן שחור ממנו התפתחו ככל הנראה שאר הגזעים הבלגיים. השני: “ספן קטן”, וזאת מאחר ונמצא מתאים מאוד לחיות על הסירות עליהן הובילו וחיו בתעלות. כשומר עירני, קטן מימדים ואוהב מים הפך למערכת האזעקה היעילה ביותר בכל סירת נהר. הסקיפרקי נפוץ במספרים צנועים בכל רחבי העולם אם כי אופיו העירני אינו מתאים לכל אחד.

כלב רועים בלגי בינוני במרבית מאפייניו (זכרים 62 ס”מ, נקבות 58 ס”מ, תוספתית של 4 ס”מ מעל ו-2 ס”מ מתחת מותרת). לעולם אינו כבד, מבנהו ריבועי, אלגנטי, ועוצמתו מסתתרת במבנה גופו האתלטי והגמיש. זהו גזע אחד המופיע בארבעה וריאנטים שכל אחד נושא את שם המקום בו התפתח. הרועה הבלגי הוא כלב עבודה בכל מאפייניו וחייב במבחן עבודה. ראשו מאורך ואורך הזרבובית שווה לאורך הגולגולת כשקוי הראש מקבילים. אופיו המיוחד משתקף במבטו שלא יוסר מבעליו. זריזותו ויכולות העבודה שלו משתקפים בכל תנועותיו. הוא נשפט ב-4 כיתות גזע נפרדות על פי פרוותו: פרווה שחורה ארוכה לגרוננדל, זהובה (או אפורה – פחות רצויה) ארוכה עם כיסוי שחור לטרוורן, פרווה קצרה זהובה למלנואה ופרווה זיפית זהובה עם כיסוי שחור (או בלי) ללקנואה. גם כיום ניתן לראות כי הגנטיקה משותפת לארבעה ובהמלטות להורים בעלי פרווה קצרה יכולים להופיע גורים עם פרווה ארוכה ולהיפך. הרועה הבלגי כפי שאנו מכירים היום התגבש בעשור האחרון של המאה ה-19. פרופ׳ ראול הנחשב לאבי הגזעים הבלגיים עמד מאחורי תכנית גידול ועד שנת 1910 התייצבה הטיפוסיות והאופי. למרות ויכוחים בנושאי צבע פרווה, שררה תמיד תמימות דעים בנושא אופי וייעוד והתוצאה: כלב עבודה אולטימטיבי. כיום ניתן למצוא את הגרוננדל והטרוורן במרבית התערוכות. הלנקואה פחות נפוץ מחוץ לבלגיה והמלנאוה תפס את המקום הראשון בקרב כלבי העבודה ונחשב לטוב מסוגו. כיום, מרבית כלבי העבודה בעולם (כמו גם ביחידת עוקץ הצה״לית) הם כלבי מלנואה.

המסטיף בלגי שהיה נפוץ ברחבי בלגיה ולקח חלק במלחמת העולם הראשונה נעלם ונכון לכתיבת שורות אלו הוא מושעה מרשימת הגזעים המוכרים ע״י ה-FCI. זהו כלב גדול, חסון וצבע פרוותו כמו מרבית המסטיפים נע מזהוב עם מסיכה שחורה, מנומר וגם שחור אחיד או גלימה. במבנהו הוא מזכיר את הכלב השוויצרי הגדול וגם את הברוהולמר ויש להניח שמקורו מכלבים דמויי מסטיף שהתפתחו בצרפת ועשו את דרכם מושכים עגלות בדרכים. המסטיף הבלגי היה כלב גדול שהועסק בשלל עבודות. כוחו הרב הקנה לו מוניטין כמושך עגלות והוא היה מוביל מוצרים ואנשים מהשוק ובחזרה, מסובב מכונות מכניות ושומר על האחוזה. במלחמת העולם הראשונה גוייסו רבים מהמסטיפים הבלגיים לשורות הצבא ושימשו כמושכי עגלות אספקה ותחמושת. לאחר מלחמת העולם הראשונה התפתחה תחבורה ממונעת והתמעטו מגדלים שגידלו את הגזע. לאחר מלחמת העולם השנייה אבד העיניין הציבורי בגידולו והגזע הלך ושקע עד שהוכרז כנכחד. בשנים האחרונות, נעשים נסיונות לשקם את הגזע. במסגרת התערוכה האירופאית בבריסל הוצגו 10 מסטיפים בלגיים שאולי מבשרים על תחייתו של הגזע, אם כי הדרך עוד נראית ארוכה.

בלדהאונד הוא שמו באנגלית של כלב הציד המפורסם. בבלגיה הוא נקרא Chien de Saint-Hubert הכלב (ממנזר) סנט הוברט (את ה-ט׳ אין מבטאים). המנזר שוכן בחבל הארדנים המיוער. הוברט היה נזיר שהיה גם צייד וחי במנזר. לימים מונה לבישופ ובמותו הוכרז כקדוש והפך לפטרונם של הציידים. זו גם הסיבה ששמה של האגודה הכלבנית הבלגית נקראת בשמו (Société Royale Saint Hubert) וסמלה הוא דיוקנו של הבלדהאונד. מומחים סוברים כי הבלדהאונד של ימינו אינו הכלב מסנט הוברט אלא אחד מגילגוליו. זהו כלב ציד גדול (68-62 ס״מ), מלבני במבנהו עם ראש מרשים, אזניים תלויות ועור שופע היוצר קפלים (לא מוגזמים) על כל הגוף. הפרווה קצרה ומעט קשיחה והצבעים נעים מצבע אדמדם אחיד והעד בלק אנד טן או חום וטן. הבלדהאונד נודע בזכות כושר הגישוש שלו גם אחר עקבות ״קרים״ שחלף זמן מאז שהונחו. בציורים מתקופות קדומות המתארים סצנות ציד ניתן לראות טיפוסי בלדהאונד מובילים את הציידים אל צידם. במשך מאות שנים עסק בציד אך את המוניטין שלו הוא רכש כשגוייס לשורות המשטרה למציאת פושעים נמלטים. מוניטין זה גרם לרבים מבני מינו לצאת לארה״ב, במיוחד למדינות הדרום שם שימשו במרדפים אחר עבדים נמלטים. כיום הבלדהאונד אינו נפוץ במיוחד אך ניתן לראותו בתערוכות רב גזעיות ובאליפות אירופה נשפטו במסגרת הגזעים הבלגיים 84 כלבי בלדהאונד.

גריפונים הם שלושה גזעים קטנים (6-3.5 ק״ג) פחוסי ראש וההבדלים בניהם מתרכזים בסוג הפרווה ובציבעה. גריפון בריסלי והגריפון הבלגי מתהדרים בפרווה כפולה, עליונה זיפית אותה מורטים על פי תוי הגוף לכדי צללית מעוצבת. צבע הפרווה של הבריסלי זהוב-אדום (עם או בלי מסכה). הפרווה של הגריפון הבלגי בצבע שחור או שחור עם טן. הברבנקון הקטן מציג את כל הצבעים שמציגים עמיתיו ופרוותו לא כפולה, קצרה יותר, מעט פחות זיפית וצמודה. ברבקונים זהובים אדומים יכולים להציג מסיכה כהה לזרבוביתם הקצרה. ההיסטוריה מלמדת על היותם תברואנים באורוות ובחצרות שהפכו לחביבי חצר המלוכה הבלגית ונשות המעמד העליון. נדמה כי הגריפונים היו במרכז אירופה מאז ומעולם אך בהשפעת כלבי קינג צ׳רלס אדומים וכלבי פאג (זהובים ושחורים) התגבש טיפוס אחיד למדי. הפרווה הזיפית היתה ״תלבושת חובה״ כהגנה משיני המכרסמים החדות. במהלך המאה ה-19 עוצבה דמותו של הגריפון, זרבוביתו הפכה פחוסה והוא הציג מספר צבעי פרווה. חצר המלוכה הבלגי שאף לקדם את הגזעים הבלגיים והגריפונים זכו ליחס מיוחד מהמלכה הנרייטה הפכו למתנות נחשבות והגזע החל עושה את דרכו לכל רחבי תבל ועשה חיל באנגליה וארה״ב. בשנים האחרונות סובל הגזע מבעיות הנובעות משינוי תצורת הגולגולת. נכון להיום מגדלים מסביב לעולם מנהלים מסע לעידוד השקיפות בגידול בכדי שניתן יהיה להבטיח את עתידו של הגזע.

בישון פריזה התפתח מכלב לבן קטן שהתלווה ליורדי ים פיניקים וכך הגיע לאיים הקנריים שם התפתח בתנאי בידוד יחסי במיוחד באי טנריף. הוא משתייך למשפחת הבישונים שהמכנה המשותף לכולם הוא גודל, מבנה, אופי ופרווה לבנה או בהירה ואופי עליז. אם נגלח את פרוותם של הבישונים נגלה מבנה דומה למדי וללא התספורות הטיפוסיות יקשה עלינו לומר מי הוא מי. הבישון פריזה קיבל את שמו בשל פרוותו המתולתלת הדומה לזו של העז המונגולית. אורך גופו מעט ארוך מהגובה בשכמות וצלילתו מעוצבת בקפידה כשהראש מעוגל כקסדת אסטרונאוט. העיניים הכהות, הפיגמנט השחור לאף ולשפתיים ישלימו את הופעתו יוצאת הדופן אותה יחתום בתנועה קופצנית ועליזה. ימאים איטלקיים הביאו אותו עימם בחזרתם ועד מהרה הפך פופולארי באיטליה, צרפת וארצות השפלה. כמו בגזעים אחרים, הוא זכה לכמה שמות ואחד מהם ה-Barbichon שקוצר ל- Bichon. בכדי להבדילו משאר הבישונים, הוסיפו לשמו גם תאור פרוותו Bichon A Poil Frise כלומר: בישון בעל הפרווה המתולתלת, ובאנגלית הפך הגזע ל-Bichon Frise. בשנות ה-30 זכה הגזע להכרה בצרפת ובבלגיה ולאחר מלחה״ע ה-2, הכיר ה-FCI בגזע (1959) כשהחסות מתחלקת בין צרפת לבלגיה. כיום הגזע נפוץ בכל רחבי העולם ותספורתו מעניקה מימד נוסף לאופיו המיוחד שללא ספק היה הסיבה הראשונה להצלחתו.

ספניאל קונטיננטלי זעיר הוא שם ארוך לגזע הבלגי הקטן מבין כל הגזעים הבלגיים. הגזע התפתח מאחד מטיפוסי הספניאלים הזעירים שכמותו תועדו מהמאה ה-13 בספרד ומאוחר יותר בכל אירופה. מאורך מעט מגובהו בשכמה, פרוותו מנוצה היטב עם אלומה לבנה על ראשו ואזניים הנראות גדולות מכפי מידותיו. שני וריאנטים לגזע: אזניים זקופות מעניקות לו את השם פפיון ואזניים שמוטות מעניקות לו את השם פלאן. אחד המאפיינים שנותר מעברו המפואר קשור לגודלו, התקן קובע גודל של 28 ס״מ בכתף ו1.5- ק״ג כמשקל מינימלי, וקובע 2 קבוצות גודל: מ-2.5 ק”ג לזכרים ולנקבות, ומ- 4.5-2.5 ק”ג כשנקבות יכולות להיות גדולות יותר (5-2.5 ק”ג). גזעי הספניאל עסקו בציד והציגו גדלים שונים. הקטנים שבחבורה לא עמדו בקצב והושארו בחיקן של הגבירות ונשות החצר והשאר, היסטוריה. מבין 2 וריאנטים, הפלאן שמוט האוזניים קדם לזקוף האזניים, הפפיון. תיעוד לגבי כלבים עם אזניים זקופות ניתן לראות רק מהמאה ה-16 ואילך (בעוד ששמוטי אזניים תועדו מאה שנים קודם לכן). עם ההכרה בגזע, החסות עליו חולקה בין צרפת לבלגיה. מלחמות העולם לא סייעו לכלבנות וגם הספניאל הקונטיננטלי ידע משברים כאשר הפלאן סובל יותר מהפפיון. למרות שגורים של פפיון ופלאן יכולים להיוולד לאותו השגר, הפלאן נפוץ פחות והיו תקופות בהן כמעט ונעלם. בשנות ה-50 של המאה ה-20 התייצב הגזע ומאז הוא שומר על יציבות עם העדפה לפפיון. כיום ניתן לראות את הפפיון והפלאן מתחרים גם במסגרות ספורטיביות של פלייבול ואג׳יליטי שם גודלם, זריזותם ופיקחותם מעניקות להם יתרון על פני גזעים רבים.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf