DSC_0192

גזעי כלבים איריים

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום:מערכת חיות הבית

האירים תרמו לעולם 9 גזעים ייחודיים, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל צריכים לסייע לבעליהם במטלות שונות, ציד בעיקר אך לא רק. לא תמצאו בין גזעים אלו כלבי לוויה או שעשוע. אירלנד היא אי המזמן אתגרים של ממש, סלעים, קרקע ביצתית (במקרים רבים ביצת כבול), חורשות ויערות סבוכים בשיחים דוקרניים, נהרות וגדותיהן החלקלקות על צמחייתן הסבוכה ומזג אויר סגרירי במרבית ימי השנה. כל אלו מחייבים בראש ובראשונה כלבים בעלי סיבולת ועמידות לצד יכולות עבודה והתמדה. האירים עומדים על כך שכל גזע וגזע צריך להיות בעל יכולת עבודה ולהציג איכויות מעולות גם בזירת היופי ומתנגדים בתוקף ליצירת הפרדה מלאכותית בין קווי עבודה ויופי. אמנם מרבית הגזעים בעולם עוצבו במאה השנים האחרונות אך מרבית הגזעים האיריים מוזכרים בתרבות ובאומנות האירית מימי הדפוס הראשונים וגם קודם לכן בספרים שהועתקו בכתב יד. כיום, מבין 9 הגזעים המוכרים ע״י ה-FCI כמעט כולם פרצו את גבולות האי והפליגו למחוזות רחוקים, כשהם סוחפים אחריהם אוהדים רבים שלמדו להעריך את תכונותיהם ובמיוחד את אופיים, שכמו האירים עצמם הוא עליז מחד, ומתמיד-על-גבול-העקשן מאידך. חלק מהגזעים האיריים כמו האייריש וולף האונד כמעט ונעלם כגזע באירלנד והיה צורך להחזירו לחיים, תהליך אותו המגדלים האיריים ביצעו בכישרון רב. כיום עסוקים המגדלים האיריים של הגזעים האיריים הלאומיים ביצירת דיאלוג בין המגדלים של הגזעים ״שלהם״ בכל העולם ומנסים לשמר את הביטוי בו עשו שימוש ראשוני הגזע בסוף המאה ה-19 כשנכתבו התקנים הראשונים:״יעילים בשדה ויפים על הדרגש״, כאשר הכוונה היא ליכולות העבודה והציד בשדה הפתוח, ואיכויות היופי על הדרגש בתערוכה.

Soft-coated Wheaten Terrier ובתרגום חפשי ״טרייר בעל פרווה רכה בצבע החיטה״ הוא כפי הנראה הטרייר הקדום מבין הטריירים האיריים ושימש למגוון של מלאכות מסביב לבית החווה. הוא שמר, ליווה את הכבשים לאחו, חיפש והשמיד מכרסמים ושמר. הוא היה ידוע ככלבם של פשוטי העם ומופיע בכתובים כבר במאה ה-18 ומתואר ככלב בינוני בגודלו בעל פרווה רכה ובהירה. בעבר נהגו לקצוץ את זנבו. למרות שה-Soft-coated Wheaten Terrier היה נפוץ למדי באירלנד הוכר כגזע ע״י ההתאחדות האירית לכלבנות רק בשנת 1937 ושש שנים מאוחר יותר ע״י KC הבריטי. הגזע מציג תכונות טיפוסיות של טרייר ועשוי להיות מעט עקשן ובעל רצונות משל עצמו. למי שיגדל כלבים מהגזע מצפה אתגר בכל הנוגע לחינוך אך זהו אתגר שאינו מסובך מעבר לרגיל ובסופו מחכה קשר חזק ומתגמל. הגזע עליז, אוהב לשחק ומלא מרץ ויוסיף לכל משפחה שתבחר לגדלו שמחת חיים ותוכן. הפרווה שעליה גם נקרא הגזע אינה נושרת כדרכן של פרוות גזעים אחרים. זוהי אינה פרווה כפולה (ללא פרווה תחתית הנושרת בעונות מעבר), ואורכה יגיע לכ-12 ס״מ. כאשר Soft-coated Wheaten Terrier נולד, פרוותו בצבע חום אדמדם ומסכה כהה לזרבוביתו. הפרווה תלך ותתבהר עם הזמן לגוון כשל החיטה. הפרווה עצמה מרקמה משיי ורך, והיא מכסה את גופו מבלי לעמעם כמעט את תויו. בארה״ב הגזע פופולרי למדי וכמו במקרים של גזעים אחרים, פיתחו האמריקאים פרווה כבדה יותר מזו שהאירים תארו בתקן הגזע. האירים טוענים כי אין זה מטבעו של הגזע לשאת פרווה שמרקמה עבה או מחוספס. הפרווה חייבת להיות מוברשת מספר פעמים בשבוע ויש לקחת זאת בחשבון כשמתכננים לרכוש גור. בארץ הגזע אינו נפוץ אך קיימים מספר נציגים.

Glen of Imaal Terrier ובתרגום חפשי ״טרייר מאזור גלן-אימאל״ הוא גזע מקומי אירי שבדומה ל Soft-coated Wheaten Terrier היה חלק מהנוף המקומי ולא נחשב. זהו גזע קצר-רגליים (כונדרודיסטרופי) בדומה לכלבי הדקל למשל, שיועד לציד מעל ומתחת לפני הקרקע. למרות גודלו, הוא חזק וקשוח וככלב משפחה יכול להתאים למגוון גדלי דירות, בעיר או בכפר. הפרווה של ה-Glen of Imaal Terrier זיפית בצבע החיטה הבהירה הדומה לפרוותו של Soft-coated Wheaten Terrier ובצבע כחול המזכיר את פרוותו של הקרי בלו. הגזע חדר לתודעה רק באמצע המאה ה-19 אך הוא היה נפוץ באזור גלן אוף אימל במאות ה-16 וה-17. זהו אזור סלעי וחשוף, בו ניתן לחיילים איריים משוחררים ששירתו בצבא הוד מלכותה להיות בעלי חלקת אדמה. באותם ימים הדבר נחשב לאוצר של ממש והמיקום לא תמיד נחשב למכשלה. הם היו צריכים להכשיר את שדותיהם ולעבדם. הכלבים היו צריכים להשתלב במלאכות היום-יום, להצדיק את קיומם אך להיות מספיק צנועים ולהסתפק במה שיש. Glen of Imaal Terrier יכול להיקרא גם ״כלב קטן-גדול״ שכן מלבד אורך רגליו הקצר מבנה גופו החסון הופך אותו לכלב עבודה לכל דבר. החקלאים למדו להעסיק אותו במשך כל שעות היממה אם כי לא התייחסו אליו כאל גזע שיש לטפחו. בשנת 1934 הכירה בגזע ההתאחדות האירית לכלבנות ומועדון הגזע הוקם. כיום ניתן למוצאו ברבות ממדינות אירופה ובארה״ב עם אוהדים מסורים ונוכחות צנועה אמנם אך קבועה במרבית מהתערוכות הרב-גזעיות. כמו בגזעי טרייר אחרים שמקורם מאירלנד, גם גורי Glen of Imaal Terrier נולדים בצבעים כהים (אדומים שיהפכו לצבע החיטה וכמעט שחורים שיהפכו לצבע כחלחל). צבעי הפרווה ילכו ויתבהרו ככל שהכלב יתבגר וישקפו את גילו.

סטר אירי או בשמו הרשמי ״סטר אירי אדום״ הוא ללא ספק אחד מגזעי הכלבים הנאים ביותר ואולי הפופולרי מבין כל הגזעים האיריים. הוא נחשב לוותיק מבין כל הסטרים. כפי הנראה התפתח מטיפוס ספניאל קדום וגזעי פוינטר. למרות פרוותו בעלת הצבע האדום האחיד, לא היה כך במקורו. בתחילה היו אלו כלבים בצבעי אדום-לבן. בשנת 1874 בתערוכה בדבלין ניתן היה למצוא כלבי סטר אדומים לבנים בכיתות נפרדות מאלו האדומים. בשנת 1876 המועדון לסטר של מחוז אלסטר החליט כי כלבי הסטר האדומים יקראו מעתה ואילך ״סטר אירי אדום״ והשאר – היסטוריה. ראשוני הסטרים האדומים הופיעו בתחילת המאה ה-19 בבית גידולו של הדוכס מאנסקילין, אם כי בצלליתם היו מעט פחות ״מסוגננים״. סטר אירי אדום מעט גדול מבינוני בגובהו בכתף אך במשקלו הוא כחוש למדי (63.5 ס״מ בכתף והוא שוקל כ-22 ק״ג בלבד). פרוותו האדומה המבהיקה, אחידה ומעניקה לו מראה ייחודי. ראשו מחוטב ויפה תואר וצלליתו מאוזנת ונאה. כל אלו הפכו אותו לאחד מהגזעים היפים בעולם הכלבי, וככזה כאורח של קבע על הפודיומים של כוכב התערוכה גם בתערוכות הנחשבות ביותר כמו הקראפטס, שם זכה לעמוד כמה וכמה פעמים. למרות מראו הכחוש מדובר בכלב חזק ביותר שמסוגל לרוץ בתנאי שטח מאתגרים ובתנאי מזג אויר בעייתיים. הוא נועד לציד ציפורים ועל פי המקורות השכווי האדום היה עיקר צידו. בכתובים ניתן למצוא תיאורים מוקדמים של טכניקות הציד הקדומות שעשו שימוש ברשתות. תפקידו של הסטר היה לאתר את הציפור ולסמן את מיקומה. הצייד התקרב לטווח יד ואז השליך רשת ולוכד את הציפור. מאוחר יותר כאשר החל השימוש ברובה הציד הנטען מלועו, המשיך הסטר באותה מלאכה ממש ונשאר במקומו עד שהצייד היה מוכן לירות. גם כרטריבר הוכיח הסטר כי הוא אינו נופל מעמיתיו לקבוצה. אופיו הגאה, נשיאת ראשו הגבוהה תנועתו המרהיבה ועליזותו הפכו אותו לכלב תערוכות אידאלי ואכן הוא מוצלח מאוד גם בתפקידו זה. לישראל הגיעו סטרים כבר בימי המנדט ובשנות השבעים והשמונים היו נפוצים למדי בארץ. כיום המועדון לכלבי ציד עושה מאמצים לעודד את הגזע ובשנים האחרונות אנו שבים לראות יותר סטרים איריים אדומים.

הביגל מקרי (Kerry Beagle) נחשב לאחד הגזעים העתיקים באירלנד ומוכר בה בלבד. אבותיו נודעו כ״כלב הציד עתיק מהדרום״ ואת מניות היסוד לגזעים האיריים הוא חולק עם האייריש וולף האונד. בכתובים ממאות קדומות ניתן למצוא התייחסות כבר בתקופות קדומות לטיפוס של כלב ציד ה-GADHAR שכפי הנראה היה בין אבותיו של הביגל מקרי. בגאלית ההתייחסות אל הביגל היתה כאל Pocadan שמשמעו כלב ציד ללא התיחסות לגודלו או מאפייניו. חוקרים וארכיאולוגיים סבורים כי מקורו בהתיישבות הקלטית הראשונה שהתרחשה בתחילת ימי הביניים וכפי הנראה מקורו מצרפת. במחצית המאה ה-19 פקדה את אירלנד מגיפה שהשמידה את יבולי תפוחי האדמה והביאה רעב וחורבן ממנו נפגעה גם אוכלוסיית הביגלים. הוא גדול מהביגל האנגלי (כ-60 ס״מ לעומת 39 לביגל האנגלי) למרות שבשמו ניתן למצוא את המילה beag שמשמעה בגאלית קטן. עיקר צידו היה ארנבות ארנבונים ושועלים אם כי ישנן עדויות כי הוא סייע גם בציד צבאים. הביגל מקרי היה אחד מכלבי הציד הנפוצים באירלנד וכיום משפחת רייאן מלימריק משמרת את המסורת עם בית הגידול המפורסם שלה Scarteen. רבים מהמהגרים האיריים שהיגרו לארה״ב לקחו אותו עימהם והוא היה אחד מהגזעים מהם יווצר לימים הקון-האונד האמריקאי.

האייריש וולף האונד הוא הגזע הגדול ביותר בין כל גזעי הכלבים ואופיו העדין עומד בסתירה לגודלו ולמוניטין לו זכה ועל כן מכנים אותו ״הענק העדין״. עד לסוף המאה ה-17, וולפהאונד אירי שימש לציד זאבים וצבאים באירלנד ושמשו לציד זאבים באזורים שונים של אירופה בתקופות בהן היתה מיוערת ברובה. הקלטים גידלו כלבי רוח שכפי הנראה היו צאציאהם של כלבי הרוח שאת דמותם הנציחו הפרעונים בציוריהם. בדומה לדודניהם הקלטים, גם האירים רצו לגדל כלבי רוח גדולים. לכלבי רוח גדולים אלו היתה פרווה חלקה או זיפית אך מאוחר יותר, כפי הנראה בשל מזג האויר האירי, הועדפה פרווה זיפית שהפכה למאפיין של הגזע. עדות כתובה ראשונה נעשתה ע”י קונסול רומאי בשנת 391 לספירה. אך כלבים אלו התבססו עוד קודם לכן כבר מהמאה הראשונה לספירה כאשר סטנטה (דמות מיתולוגית אירית) שינה את שמו של הגזע לקו קוליאן (הכלב של קוליאן). איזכור נוסף נעשה במאה הראשונה לספירה כאשר 150 כלבים נלקחו לסקוטלנד. כלבים איריים אלו היו ללא הספק הבסיס ליצירת הדירהאונד הסקוטי. זוגות של וולפהאונד איריים נחשבו כמתנות יקרות ערך ע”י בתי המלוכה האירופאיים, סקנדינביה ועוד. מתקופת ימי הביניים ועד למאה ה-17 נשלחו כלבים רבים לכל רחבי תבל. במאה ה-15 אנו מוצאים בכתובים חוק המחייב כל מחוז באירלנד להחזיק לפחות 24 כלבי אייריש וולפהאונד בכדי לספק הגנה למגדלי הצאן והבקר המקומיים, כנגד התקפות זאבים. משלוחי הכלבים המשיך וגרם להתדלדלות הגידול המקומי. בשנת 1652 נאסר משלוח של כלבים, אך למרות זאת סמוך לסוף המאה ה-17 הוא כמעט נכחד באירלנד. התחיה של הגזע, ההתאוששות המספרית והעניין המחודש בגידול הגזע התלוותה לסממנים הלאומיים האיריים בסוף המאה ה-19. הוולפהאונד האירי הפך לסימבול חי של התרבות האירית והעבר הקלטי. בעת ההיא ג’י.אי גרהם, מגדל נחוש והחלטי, אסף מספר פרטים מטיפוס האייריש וולפהאונד שניתן היה עדיין למצוא באירלנד ובעזרת הרבעות עם דירהאונד, בורוזוי ודני ענק הוא הצליח לייצב טיפוס עימו ניתן היה לגדל ביציבות דורות נוספים. הטיפוס שהתקבל התקבל כתחייתו הלגיטימית של הגזע ובחודש אפריל 1879 ההתאחדות האירית לכלבנות הקצתה עבורו כיתה מיוחדת. ב-1885 נוסד מועדון הגזע. כיום, האירייש וולפהאונד נהנה מהמוניטין שקנה לעצמו עוד בימי הביניים. ניתן למצוא כלבים מהגזע במספרים גדולים באירלנד וגם מחוצה לה. בארץ ניתן למצוא מספר נציגים לגזע מפואר זה.

הטרייר האירי הוא הטרייר הקדום ביותר מבין ארבעת גזעי הטרייר שמוצאם מאירלנד. האירים גאים מאוד על ייחודיותם של  כל גזעי הטרייר שהתפתחו באירלנד, והם אכן שונים משאר גזעי הטרייר. הדמיון בין הדנדי דינמונט טרייר הסקוטי לגלן אוף אימל טרייר הוכח כדמיון צורני בלבד לאחר ניתוח DNA של שני הגזעים שנעשה לאחרונה. זהו כלב בינוני, טרייר בצלליתו ואופיו עשוי ללא חת, פעלתן ומלא מרץ. עד סוף המאה ה-19 והתבססות הכלבנות המודרנית, צבע הפרווה לא היה מובהק. כלבי טרייר הוצגו בצבעי בלק אנד טן, מנומרים או אחידי צבע בגווני אדום שונים. כאשר הטרייר האירי עבד בחוות האיריות, לצבע הפרווה נודעה חשיבות משנית בלבד. כאשר בתערוכות עסקינן, הטיפוסיות קיבלה חשיבות מרכזית והצבע היה חלק חשוב בכך. המגדלים החלו לגדל עם כלבים בעלי צבע פרווה אחידה בלבד וכך התייצב הטיפוס בצבע הפרווה המוכרים לנו היום. בשנת 1879 הוקם בדבלין מועדון ראשון ונכתב תקן שעבר מעט מאוד שינויים עד לזה שאנו אוחזים בימינו. התקן מציין כי מעט לבן על החזה, נסלח. מגדלי הטרייר האירי של היום לא שוכחים לציין בכל אחד מפרסומיהם שהטרייר האירי היה הראשון מבין גזעי הטרייר האיריים להיות מוכר כגזע בקבוצת הטריירים.

הטרייר האירי הוא בעל פרווה זיפית וחייב לעבור מריטה תקופתי אם כי אורך פרוותו בינוני והטיפול בה אינו מורכב. גודלו, חוסנו, אופיו ופשטות הטיפול הדרוש לו הפכו אותו לאחד מהגזעים שגוייסו לשירות הצבאי בימי מלחמת העולם הראשונה. הכלבים שנשלחו הישר אל החזית שם הטריירים האיריים קלי הרגליים וחסרי הפחד מילאו תפקיד שכמו היה תפור על מידותיהם והקנה להם תהילת עולם. הם הפכו לקשרים בין השוחות, עוברים בקלילות בשדות מוקשים וגדרות תיל ומעבירים מסרים בזמן קצר ללא קשר לתנאי השטח, יום לילה או מצב הלחימה. חיילים בצבא האנגלי, האמריקאי וגם הצרפתי התוודעו לגזע לראשונה בשוחות בחזית ובתום המלחמה הפרסום לו זכה עשה לו כנפיים. עד מהרה ניתן היה למצוא את הטרייר האירי בזירות תערוכות באנגליה וארה״ב שם במיוחד התקבל בהתלהבות רבה ע״י מהגרים איריים שחיפשו לעצמם פיסה מהמולדת הישנה ויכלו להרשות לעצמם כלב בגודל בינוני המתאים עצמו גם לדירה צנועה. הטרייר ידע עליות ומורדות במהלך השנים וכיום אינו נהנה מהפופולריות לה זכה בעבר. בישראל פרטים בודדים בלבד.

הסטר האדום-לבן קדם לסטר האירי ופרוותו הלבנה עם כתמים בצבע אדום מופיעים בכתובים ובציורים כבר במאה ה-17. הסטר האירי הוא תוצר גידול מוכוון שהעדיף פרטים שפרוות כולה היתה אדומה והוא שונה מעט גם במבנה גופו הקטן והצנום יותר. הסטר האדום-לבן תמיד עמד ברקע אך מאחר והבכורה אבדה לו החל לאבד את מקומו הטבעי. כאשר הציד התמעט והלך נקלע הסטר האדום-לבן למצוקה של ממש ולקראת סוף המאה ה-19 כמעט ועבר מהעולם. לקראת שנות ה-20 של המאה שעברה ועם ההתעוררות הלאומית של אירלנד שחיפשה סמלים וזהות, הוחל במאמץ להחזיר עטרה ליושנה. הסטר האדום-לבן הוא כלב ציד מעולה ואינו מתאים במיוחד ככלב משפחה. הוא מעט גדול מהסטר האירי ופרוותו דומה אך פחות מרשימה. כל אלו לא עמדו לזכותו אך עקשנות המגדלים הביאה אותו בתוך רבע מאה להתייצב באופן ממנו ניתן להמשיך ולגדל. ב-1944 נוסד מועדון הגזע באירלנד והוא החל לחזור אל התערוכות ובזהירות להיות מיוצא לארצות נוספות. תקן הגזע מציין בסעיף הייעוד כי הסטר האדום-לבן הוא כלב עבודה ויש להתייחס אליו ככזה מכל מובני השיפוט. לצורך שמירה על מאפייני הגזע ולמניעת היווצרות של טיפוס תערוכות וטיפוס עבודה (כפי שאנו רואים בגזעים אחרים) הוקם בשנת 1981 ה-Field & Show Society שעורך תחרויות ומסלולי ציד שאמורים להבטיח את מהותו של הגזע כגזע עבודה. מרבית הכלבים הלוקחים חלק בתערוכות הם אלופים כפולים (עבודה ויופי) והגזע ממשיך את התקדמותו בארץ מוצאו אירלנד וגם מחוצה לה, בעיקר אנגליה וארה״ב.

אירלנד היא אי עם שפע של אגמים ונהרות המהווים בית גידול לעופות מים רבים. ספניאל המים האירי הוא כלב ציד רב תכליתי, יעיל כמחזיר ביבשה או במים ולא יהסס לקפוץ אליהם גם אם הזרם חזק והטמפרטורה מקפיאה. הוא יכול גם להצביע ולקפוא על עומדו ולהחזיר מסבך הצמחיה. מבנה גופו ואופיו הפכו אותו באופן מסורתי לכלב לציד עופות מים.

כמו גזעים אירים נוספים, לא נוכל להתחקות אחרי מקור הגזע המדוייק. מקובל לחשוב שספניאלים שמקורם מפרס הגיעו לאירלנד דרך ספרד. האיזכור האירי הראשון בדבר ״כלבי מים הצדים עופות מים״ מתוארך לשנת 1600, כלומר כלבים בעלי פרוות עמידות במים היו בשימוש באירלנד עוד לפני הופעת הרובה. אין עדות ממשית לגבי שושולת ספניאל המים האירי, למעט המאפיין של זנב דמוי חולדה. רבע מאורכו, זה הקרוב לבסיסו מכוסה בפרווה ואילו שלושת רבעי הזנב עד לקצהו חסרי שיער לחלוטין, כזנבה של חולדה. מאפיין זה אינו מופיע בשום גזע אחר ומכך ניתן להסיק כי אחד מאבותיו של ספניאל המים האירי של ימינו היה גזע מקומי. הזנב העניק לגזע את שמו ״זנב שוט״ ו-״זנב חולדה״. בכל מקרה, צאצאיהם של כלבים אלו התקבלו וזכו להצלחות רבות בזירות התערוכות במחצית השניה של המאה ה-19. בשנת 1890 נוסד המועדון האירי לכלבי ספניאל המים במטרה לקדם את הגזע. הפרווה כפולה (פרווה תחתית צפופה ופרווה עליונה מתולתלת ושמנונית) גם היא טיפוסית לגזע המציג צבע אחד, צבע חום כבד. הגזע נפוץ למדי בזירות העולם ולארץ הגיע לאחרונה נציג ראשון.

הקרי בלו טרייר נחשב ובצדק לאחד הגזעים היפים בעולם וגם הוא, כמו בן ארצו הסטר האירי, כובש את תואר כוכב התערוכה בכל רחבי העולם. פרוותו הרכה המכסיפה והולכת וצלליתו המעוצבת מהווה אטרקציה בכל תערוכה וגם הוא נחשב לאחד מהגזעים המצליחים ביותר במעמדי כוכב התערוכה ברוח הנכתב בתקן ״כמעט ומושלם״. הקרי בלו טרייר התפתח בפינה הדרום מערבית של האי בקרי, החבל שהעניק לו את שמו. רשומות כיצד התפתח ומאיזה גזעים בדיוק אין בנמצא אך השערות ואגדות אורבניות יש בשפע. אירלנד היא אי שחופיו מפורצים וצוקים ושרטונות מאיימים על כל ספינה המתקרבת אל החוף מבלי להכירו. אחת האגדות מספרת על כלב שבליל סערה עלה על החוף לאחר ששחה משברי ספינה שעלתה על שרטון וטבעה מול חופי קרי. הכלב ששרד את הסערה היה כה נאה בעיני אלו שאספו אותו על החוף שהרביעו אותו עם כלבת טרייר רך פרווה והתוצאה היתה הקרי בלו. בשנת 1847 אנו מוצאים תאור מדוייק לקרי בלו שבדומה לטריירים איריים אחרים, הולך ומשנה את צבע פרוותו ככל שיתבגר. כגור, הקרי בלו יציג פרווה כהה כמעט שחורה אך בחלוף החודשים תלך פרוותו ותכסיף. הקרי בלו הוא כלב חסון ועז-נפש ונועד לציד מכרסמים ומזיקים בחווה ומסביב לה. תפקיד מיוחד נודע לו בציד בונים, ולשם כך הוא מסוגל לצלול אל מתחת פני המים ולחדור אל המחסה הבנוי שלהם. תערוכה ראשונה לגזע נערכה בדבלין בשנת 1913 ורק 7 שנים מאוחר יותר נוסד מועדון לגזע. אך הקרי בלו נהנה באופן יחסי מפופולריות שגזעים איריים אחרים לא זכו לה. בין השנים 1924-1922 פעלו שלושה מועדונים כשהם עורכים 6 תערוכות ושישה מבחני ציד לגזע. מייקל קולינס, אחד מהלאומנים האירים הבולטים היה מגדל נלהב והציג את כלבו ״אסיר 224״ בהצלחה רבה. הוא גם ניסה להעניק לגזע מעמד של גזע לאומי על פני הגזעים האחרים ללא הצלחה. הפעילות שעורר המועדון לקרי בלו טרייר הובילה בסופו של דבר להקמת ה-IKC.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf