Ger Shep 146

בית ארז – 40 שנה באותה הדרך

שם הכותב/ת:מערכת חיות הבית

צילום: ארכיון בית ארז, יגאל פרדו

שיחה עם רמי מילטין

ככל שהשנים חולפות, אנו שמים לב לתופעה מופלאה; ככל שאנו מתבגרים, הזמן חולף במהירות רבה יותר. כשהאפיקומן בדימיוננו, השבוע שבו חיכינו לסדר פסח נדמה היה לנו שהזמן עצר מלכת. אחר כך חיכינו וחיכינו לחופש הגדול ואחר כך למחנה הגדול או לטיול. כל יום היה נדמה כנצח. ההתייחסות לזמן משתנה כשחוצים את גיל 25 בערך, ככל שהשנים חולפות אנחנו סופרים אותן מהר יותר (אפרופו חודש דצמבר ושנת 2010 כבר כאן…) כך פתאום באמצע החיים, אנחנו נעצרים וסופרים ארבעים לבית ארז.

בסוף שנת 2009 מלאו לרמי מילטין 50 שנים. מתוכן, ארבע חמישיות היו כלבנות נטו. רמי נולד וגדל במושב משמר השבעה. הוריו, בן-ציון ז"ל ושרה תבדל"א עבדו במשק, ברפת, בגן הירק ובלול. הימים ימים לא פשוטים. קשה למושבניק לפרנס משפחה ובן-ציון חיפש ערוצי תעסוקה נוספים מעבר למה שהאדמה מצמיחה. כשברפת אחת הפרות כרעה ללדת, היה בן ציון מזעיק את הווטרינר, ד"ר דוד טריינין. באותם לילות שבהם ישבו השניים והמתינו להתקדמות ההמלטה, סיפר דוד לבן ציון על בנו, זאב, שעומד לחזור לאחר לימודי וטרינריה בשוויץ, שם הכיר סטודנטית פינית צעירה בשם ריטה והם עתידים לחזור לארץ בקרוב. הזוג אכן חזר לארץ ואנחנו עוד נשוב ונפגוש בו בסיפורינו.

במחצית הראשונה של שנות השישים המצב בארץ פוליטית וכלכלית היה בכי רע. אמנם שנות הצנע חלפו אך המצב לא השתנה בהרבה. למרות רגיעה מסויימת בגבולות, איומים מתמידים מצד השכנות הערביות ומצרים בראשן יוצרות אוירת "ערב שואה". בזירות ההימורים העולמיות היחס לניצחון כלל ערבי על מדינת ישראל הקטנה עבר לדו-ספרתי. בן ציון ניסה לפתח מפעל לבלוקים. המפעל גרם להפסדים כבדים ולבסוף נסגר. בן ציון פונה למקורות חיצוניים ומוצא עבודה כמשווק בקו חלוקה של דגים מלוחים ועוגות. במקביל, שרה והילדים רמי ונילי עובדים משחר עד לילה במשק. יוסי עדין, אחד מחברי המושב ששימש כמנהל צער בעלי חיים בתל אביב, סיפר לבן ציון על עיסוקו כמנהל הכלביה בתל-אביב והציע לו לפתח ענף לא מסובך עם פוטנציאל לא רע…

גידול כלבים גזעיים בשנות השישים היה שמור לייקים ולדיפלומטים (שהביאו כלבים מארצות מוצאם וגם החזירו אותם לשם). בן ציון החליט לנסות, ולצורך כך הכשיר את מבנה הלול (שקיים במתכונתו הבסיסית עם הרבה תוספות גם כיום). אז פנסיון יש, ועכשיו צריך כלבים.

רמי, שהתלווה לאביו לכל מקום, מספר בחצי חיוך על "מסעות הרכישה" של הכלבים הראשונים. אליקי היתה הכלבה הראשונה, כלבת רועים גרמנית שנרכשה ממשפחת קוטון שגרו גם הם במושב. לבית הגידול הצטרפו ליידי, כלבת סטר אירי, ובעקבות הסרט "לאסי שובי הביתה", כלבת קולי שנקראה איזבלה. היה גם קוקר ספניאל אנגלי ללא תעודות.

מרבית הווטרינרים שהמילטינים הכירו עסקו בחיות משק ולא בכלבנות ובגידול. בסוף שנות השישים הם הגיעו אל ד"ר ריטה טריינין. ריטה, שהתמחתה בחיות מחמד ולא בחיות משק, פסקה נחרצות שצריך "להפסיק את הבלגן" ושלחה את המילטינים לגדל כלבי רועים גרמניים. באותם ימים היו מספר אירגונים כלבניים ולא ארגון אחד. ריטה, שכבר אז היתה הרוח החיה בחוג לשנאוצר ובחוג לכלבי רועים גרמנים, סייעה למילטינים להביא מחו"ל את הכלבים הראשונים. בשנת 1970 החלו כבר לראות ניצנים לדרך כלבנית מקצועית יותר.

השנים של אחר מלחמת ששת הימים היו שנות פריחה. הכלכלה גאתה, החל יבוא מכוניות מהמזרח, לסוסיתא, לפורד ולסימקה המפורסמות הצטרפה הסובארו. הכלכלה הפורחת לא פסחה על הפנסיון וזה הפך להצלחה. "הצלחה צנועה", מוסיף רמי. אך הגישה היתה ונשארה עד היום כזו הדוגלת בעבודה עצמית ובחריצות, הנראית לעיתים למתבונן מהצד מעט מוגזמת. רמי בן העשר השתלב היטב בפעילות הכלביה. הכלבים שהגיעו לשהות בפנסיון הוכנסו למסגרת אילוף והמסגרת שבה מוסרים כלב לפנסיון ו"מקבלים אותו מאולף" הפכה למתכון מנצח.

הפעילות הכלבנית מילאה את כל עולמו של רמי. ידו בכל ויד כל בו: הוא ניקה, אילף, תירגל, הציג ולבסוף, הצטרף כפעיל להנהלת החוג, (תפקיד שמילא עד לפני שנים מעטות). זהו עסק מדבק, כפי שרבים יודעים, וכך מצטרף לפעילות בן אחותו, אשר, שמציג גם היום באותה התלהבות של אותו ילד בן 7 בתערוכתו הראשונה.

כשנתבקשו המילטינים לבחור שם של בית גידול, העלה רמי את השם "הארזים". "ארז זה חתיכת עץ", מסביר רמי. אך מאחר והשם היה תפוס, נולד השם "בית ארז" שאנו מכירים היום. אגב, כל שם שרמי יפגוש בדרך יצטרף מאוחר יותר לארסנל השמות המשפחתי, וכשנולד בנו, הוא כמובן נקרא ארז. הכלבים שהגיעו בעזרתה של ריטה מהולנד בעיקר, החלו לתת תוצאות. גורים חדשים התווספו, הכלבים הוצגו בתערוכות החוג ובתערוכות בינלאומיות וזכו להישגים נאים. רמי דאג להשתלם ככל שיכל בנושאים הכלבניים, וכך ממש לפני הגיוס יצא לאירופה לסיור כלבני בהנחייתה של ד"ר צפרא סיריק, שעברה איתו ברחבי הולנד המושלגת בין בתי גידול שונים. באותו סיור, הגיעו השניים לבית גידול הולנדי של כלבי רועים גרמניים, בבעלותו של ג'ון מול, הכימאי של חב' "Denkavit" שלימים תהיה אחת מספינות הדגל של בית ארז. את אותו מסלול ממש יעבור לימים אשר, אך בבית גידול אחר.

בשנת 1977 החל רמי את שרותו הצבאי בקורס טיס היוקרתי אך הדיח עצמו לאחר חודשים אחדים בשל מיעוט החופשות שהרחיקו אותו מהעולם הכלבני שכה אהב. הוא החליף את מדי חיל האויר בזית של התותחנים ודאג להגיע לכל פעילות כלבנית כשרק אפשר. מיד עם השחרור, החליט לצאת לטבילת אש רצינית ומעשית. הוא יצא לשבדיה, לאחד מבתי הגידול הטובים ביותר בעולם באותה תקופה, "Triumph" של בוסה נימן. נימן נחשב לאחד מהשופטים והמגדלים הטובים מסוגו, והוא לקח תחת חסותו את רמי מילטין הישראלי הצעיר, ולימד אותו פרק באילוף וגידול.

הפרק האירופי של רמי פקח את עיניו, הוא למד על ניהול פנסיון מקצועי ועל גידול נכון. רבות מהתובנות שרכש באותם חודשים יושמו בהמשך הדרך. כשחזר, החל לשווק מזון יבש ללקוחות הפנסיון, בקו חלוקה "ארצי" ובנסיעות לאורכה ולרוחבה של הארץ. הסיפור של רמי עם רויאל קאנין החל עוד בשנת 1983 במסגרת של חברת שיווק לא מוצלחת במיוחד שהתפרקה עד מהרה, אך הפינה החמה למזון הצרפתי נשארה.

שנות השמונים היו השנים בהן רמי גיבש את הכיוון העסקי של בית ארז. הפנסיון עבד היטב והפעילות שמסביב הפכה לפעילות כלבנית מקצועית. עד מהרה בית הגידול החל לבלוט באיכות ההמלטות וההישגים בתערוכות. בשנת 1986 נחתם הסכם הזכיון עם "Denkavit" ההולנדית והוחל ייבוא מזון הכלבים "DenkaDog".

בסוף שנות השמונים מצרף רמי שותפה לחיים, ענת, ובשנים שיבואו מצטרפים שלוש בנות ובן: טל, ארז, רוני ואופיר. בשנת 1991, כשהארץ עברה לחדרים אטומים ואזור המרכז התרוקן מיושביו, רכש רמי את "בית ארז" והעביר את העסק לפסים חדשים. רמי, שהבין עד מהרה את הכוח הכלכלי הטמון במערכת השיווק שהקים, חיפש ומצא מוצרים משלימים בתחומים שונים, וטרינריים, כלבניים וחקלאיים.

העשור הראשון של שנת 2000 עומד להסתיים כשההישג החשוב ביותר של בית ארז הוא בבניית המרכז הכלבני במשמר השבעה. המרכז הוא המשוכלל מסוגו ומרכז בצד כלביה בסטנדרטים מהגבוהים מסוגם, גם חתוליה, מרכז פזיותרפי עם יחידה הידרותרפית. במרכז ירוכזו פעילויות הגידול וההדרכה הכלבניות והוא עתיד להפוך לאבן שואבת לכלבנים וחתולאים מקצועיים, חובבי כלבים וחתולים מוזמנים כבר עתה להצטרף לפעילויות האילוף והפעילות ההידרותרפיות לכלביהם.

40 שנה התגלגלו להם בין הארועים, הפרצופים והשמות, ואני לא יכול להתאפק ושואל את רמי את שאלת מליון הדולר: לאן עכשיו? "שאלה טובה", הוא מודה, והחיוך מסגיר את הצניעות של מי שיודע לעבוד משחר עד חצות, אך לא תמיד מוכן עם תשובות. "פעם", הוא אומר, "הייתי אומר לאבא שלי שאנחנו צריכים לעבוד כדי שנוכל להרשות לעצמנו לרכוש איזה כלב שאנחנו רוצים, ומחירו לא משנה מה יהיה… היום אני נמצא כבר בסיפור אחר." ואכן, בשנים האחרונות, מי שעדיין "חולה" בחיידק הכלבנות הוא אשר, שמשמש כיו"ר של החוג הישראלי לכלב רועים גרמני, מלווה את מועדוני הכלבנות ואחראי על החסויות והקשר עם המגדלים.

בית ארז בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 הוא ממלכה החולשת על תחומים משלימים בפריסה ארצית ורב תחומית. הוא נחשב חריג בתחומו, בהיותו חברה משפחתית הניצבת מול תשלובות גלובליות. בבית ארז, בנוסף לכלבי הרועים הגרמניים והחתולים הגזעיים מגדלים כלבי דקל ננסי ארוך שיער וג'ק ראסלים. חוגי האילוף מתכנסים מדי יום שישי משעות הבוקר המאוחרות, והפרלמנט של אחר כך עדיין חובש את אותו ספסל, בדיוק כמו לפני 40 שנה אך בהרכב אנושי מעט שונה.

המתכון נשאר זהה – עבודה קשה, חריצות והתמדה. הכיוון נשאר כשהיה, להתמקצע ולמשוך למעלה, הגישה נשארה משפחתית, גם היום כשהעסק מורכב מלא מעט עובדים, והפעילות הולכת ומתרחבת. בצד האינטנסביות שבניהול עסק הצומח כל הזמן משאיר רמי עקב אחד בצד החקלאי-נוסטלגי שלו. מאז ומעולם טרקטורים ריתקו אותו ושבו את דמיונו. הוא מאתר טרקטורים עתיקים ברחבי העולם, שולף אותם מהיכן שלא יהיו ומציב אותם בחניית המשק במשמר השבעה. כל הטרקטורים מתוחזקים ברמה מוזיאונית ובמצב נסיעה. אוסף הטרקטורים מהווה את גולת הכותרת של תהלוכת הבאת הביכורים בחג השבועות במושב, כשאת העגלה המובילה נוהג הטרקטוריסט המאושר בעולם, רמי מילטין.

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf