yosef_kvitel

אגודת "ידידי הכלבים תל-אביב"

שם הכותב/ת: איתן הנדל

צילום: יגאל פרדו

בשני הגליונות הקודמים כתבה רחל קוריאט על פועלה של משפ' מנצל בהכנסת כלבי העבודה לחברה הישראלית הצעירה והנחת היסודות לכלבנות ארץ ישראלית בתקופת המנדט האנגלי. העיסוק בכלבי עבודה היה חלק מהתפיסה הביטחונית. מעטים מאנשי הישוב הכירו את גידול הכלבים הגזעי, והכלבים שגידלו שמרו בדרך כלל. ארץ ישראל שפעה מהגרים שהגיעו ברובם מארצות אירופה, שם הכירו את הכלבנות וחלקם אף חיפשוה. רבים מהם באו מבתים בהם היו נוהגים לצאת לטבע וחלקם אף יצאו לצוד. לפני כשנה נתקלתי בצוהר לתקופת זמן אחרת כאשר התגלגלו לידי צרור תמונות ותעודות. הסקרנות שעוררו מסמכים אלו הביאו אותי להתוודע למקטע זמן בחיי התהוות חברה ומדינה דרך סיפורו של יוסף קויטל, חובב כלבים מושבע שהעביר את אהבתו לבנו יעקב שסיפר לי את סיפורו.

יוסף קויטל עלה לארץ ישראל בגיל 12 מהעיירה קלץ' שבחצי האי קרים. הוא הגיע בשנת 1922 לרחובות בלוויית אמו ושלושת אחיו ואחותו. התקופה קשה, בני העלייה השניה והשלישית לא מצאו הרבה מלאכות לעסוק בהן ובכדי שילמד להסתדר נשלח לדודו בעיר האורות, פאריז. בשנת 1930 והוא בן 23, חזר לארץ ומצא עבודה כפועל חקלאי. בתחילה אצל יגאל פייקוביץ הלוא הוא יגאל אלון במסחה, ואחר כך בקדימה שבשרון. אך את חלקו במגזר החקלאי נאלץ לנטוש לאחר שחלה בקדחת, וחזר למשפחתו ברחובות. דודו עסק באינסטלציה ויוסף השתלב יפה בעסק. עד מהרה שכללו את יכולותיהם והחלו לעסוק גם בפרוייקטים מורכבים יותר כמו מערכות מורכבות לקיוסקים של סודה, מלאכה שהביאה אותם להרכיב קיוסקים גם בעבר הירדן.

לימים הקים יוסף משפחה וקבע את ביתו בתל-אביב. את העיסוק באינסטלציה המיר בחנות לממכר דגים ברח' בן-יהודה. מגיל צעיר נמשך יוסף לבעלי חיים ובעיקר כלבים. לימים יגדל גם תוכים ובעלי חיים אחרים מתוך אהבה גדולה, כזאת שגם עברה לילדיו ובמיוחד ליעקב. את הכלבים קיבל יוסף מרודולפינה מנצל (איך לא) ויעקב זוכר איך אביו נהג לספר שעוד רכב על גוליית (שמו של הבוקסר הזכר). הכלבנים העבריים הראשונים התרכזו בשני מוקדים; מועדונים חובבים או בהכשרות של נוהגים. יוסף היה אזרח, מבוגר מדי בכדי להיות חבר מחתרת, ומטופל במשפחה ובילדים. קורס הנוהגים התקיים בשנת 1944 בחולון במסגרת נוהגי כלבי שירות בארץ ישראל והוסמך לנוהג כלבי שירות מוסמך. הקורס ארך שמונה חדשים, שבמהלכם עברו הנוהגים תרגולים שונים עם כלביהם הפרטיים. התצלומים הישנים חושפים נוף ריק ובעיקר חולי של קצות היישוב וקשה לטעות בדמותה לבושת השמלה של רודולפינה המובילה את הנוהגים.

מלבד היותו נוהג כלבים מוסמך, היה חבר באגוד חובבי הכלב בתל-אביב, אחד מהאיגודים שהפעילו מסגרות כלבניות בערים הגדולות, חיפה, ירושלים ותל-אביב. תערוכות כלבים היו נערכות במגרש הריק (!) שליד קולנוע גת (בריבוע שבין הרחובות מאנה, דובנוב, צייטלין, אבן גבירול). במקום היו גם נערכים באופן קבוע קורסים באילוף. הפעילות אופיינה בדגש על הכיוון המעשי, גידול מקצועי לא היה גולת הכותרת באותם ימים. בהצצה לתכניית התערוכה הארצית שנערכה בשנת 1942 בירושלים על מדשאות י.מ.ק.א אנחנו סופרים 150 כלבים רשומים מתוכם 34 בוקסרים. הגזעים חולקו לפי החלוקה הבריטית כמובן ובין הגזעים ניתן למצוא גזע העונה לשם "ווכטל" (Wachtelhund). מסתבר שהיה זה ספנייל מים גרמני שאינו קיים היום כגזע מוכר.

תחת הכותרת התאחדות חובבי ומאמני כלבים בא"י אנו מוצאים את ה"אני מאמין" של ראשוני הכלבנים בארץ. בתחתית העמוד בו ניתן למצוא את המניפיסט הכלבני העברי, קשה שלא לחייך למראה מודעה על "סוגר הכלבים ירושלים, מוכר וקונה גורים וכלבים גזעיים עם סניף בקהיר…

(התכניה באדיבות ד"ר ריטה טריינין)

גן החיות של תל-אביב שכן בסמוך לעיריית תל-אביב, ומשפחת קויטל גרה ברחוב גוש חלב, לא רחוק משם. יוסף שהיה חובב בעלי חיים נלהב הכיר היטב את מנהל גן-החיות ובאחד הימים נולד כפיר אריות ללביאה המקומית. השמחה לא ארכה זמן רב מאחר ולא הצליחה להניק. תרזה, הבוקסרית של יוסף קויטל היתה לאחר המלטה ועטיניה שפעו וכך כפיר האריות הובא אחר כבוד לתרזה שהניקה אותו כאילו היה בנה.

בפרוץ מלחמת השחרור יוסף כבר התקרב לגיל 40, זקן בשביל להפוך ללוחם בחטיבות המסתערות. הוא גויס כמאלף כלבים עבור הצבא. הכלביה שכנה במקום בו היום עומדת אוניברסיטת תל-אביב, הלוא היא שיח-מוניס של פעם, כפר ערבי שננטש מתושביו עם הקמת המדינה. המקום היה מרוחק מספיק בכדי שנביחות הכלבים לא תפרענה ובמתחם בו שוכנת היום תזמורת צה"ל ומוזיאון יצחק רבין התרוצצו נוהגים וכלביהם באימונים שונים עבור הצבא העברי הצעיר.

תל-אביב הגיעה במקום הצפוני ביותר שלה לתחנת הכח רידינג ולנמל תל-אביב, אך בתים של ממש היו הרחק דרומה משם. האזור היה  מצוקי כורכר וגבעות חול ים ויעקב משחזר את השבתות בהן היו הוא ואביו עושים את הדרך ברגל למכלאות בכדי להאכיל את הכלבים. המזון של אותם ימים היה מזון שבושל במיוחד, בדרך כלל שאריות כאלו ואחרות. אך ליוסף שהיה סוחר דגים היתה יתרון על פני כל המגדלים האחרים; הוא יכל להשיג מהדייגים את השלל הלא כשר דוגמאת כרישים שעלו ברשת (היום ניתן להשיגם בכל מסעדה יפנית או סושיה). הכלבים קיבלו מזון על טהרת בשר הכריש ובתוספת ויטמינים ומינרלים שניתנו כתוספים בכמוסות ובאבקות.

לאחר מלחמת השחרור עבר העניין מכלבי שירות לכלבי ציד ויוסף הצטרף לקלוב הציידים. יעקב הבן, רק בן עשר אך כבר אז צייד נלהב, מצוייד בכל שצריך כולל רובה ציד קטן מימדים. הם צדו בעיקר עופות מים כשאת האימונים היו עורכים בשפך הירקון ונקודת מוצא המים החמים של תחנת הכח רידינג. את כלבי הבוקסר המיר יוסף בכלבי ציד, פוינטרים וסטרים ויצא לאלפם להביא את הטרף מהסבך. משחזר יעקב, שזכרונו חד כתער למרות 67 שנותיו: "הינו לוקחים מוט ובשני קצותיו דוקרנים. במרכז היינו עוטפים בנוצות של עופות מים והמטרה היתה ללמד את הכלב להביא את המקל כשהוא אוחז בו במרכזו ולא באחד מהצדדים. נשיאת הטרף בראשו או ברגליו היתה גורמת לו להנזק במהלך התהליך ואילו אחיזה במרכז הגוף הביאה אותו בצורה השלמה ביותר".

במהלך שנות ה-60 ניסה כוחו יוסף בגידול בעלי כנף ויבא מהולנד תוכים אקזוטיים, אז אטרקציה שניתן היה לראות רק בגני חיות.

כשיעקב נשא אשה ובא לאביו בכדי להתייעץ עימו איזה כלב לקנות הושיב אותו יוסף ושאל: אתה עובד? כן, השיב יעקב, שרכש לו את מקצוע חשמלאות הרכב, עיסוק שממלא את חייו גם היום. ואשתך, הקשה יוסף, עובדת? כן, אמר יעקב. אם כך, פסק יוסף, אקנה לכם כלב מפורצלן, זה הכלב שאתם צריכים. כלב צריך שיהיו איתו, שיגדלו אותו ולא שינעלו אותו. כלבן נשאר תמיד כלבן, ורק כאשר יעקב יכל להתמסר לגידול כמו שאביו למד ולימד, לקח לו כלב לעצמו.

אני חייב להודות, שבכל פעם שאני מקבל הזדמנות לנבור במסמכים ישנים אני נשאב למקום אחר. להציץ לתוך מרחב זמן לא מוכר בו הכל היה פשוט יותר, עם הגיון מאוד בסיסי שנשען על מעט ועל מה שאפשר מלמד אותנו שאכן היה אחרת. מאז עשינו דרך ארוכה. במרבית המובנים ניתן להשוות את הנעשה בארץ לנעשה בחו"ל, אך נדמה שמשהו מלהט העשייה שאפיין את אותם ראשונים, התקרר שלא לומר הצטנן,

כתבות נוספות

להורדת המגזין בגרסת Pdf